קורות חיים
בנם של נורית ואמיר. נולד ביום כ' באדר א' תשס"ג (22.2.2003) ביישוב ניל"י שבמועצה האזורית מטה בנימין. אח לזוהר ולאורי.
עדי גדל והתחנך בניל"י, למד בבית ספר יסודי מקומי עד כיתה ח', לאחר מכן בתיכון עירוני ה' ובתיכון "מעוף ברנקו וייס" שבעיר מודיעין-מכבים-רעות.
מגיל צעיר בלט בחוכמתו, בשמחת החיים שלו ובחיוך התמידי שעיטר את פניו. מנהיג מלידה, שתמיד היה במרכז החבורה וכל חבריו נהרו אחריו. הוא ידע לאחד ולגבש את כולם, תוך שהוא נותן מקום לכל אחד, הצליח להתחבר לכל אדם ויצר חברויות עמוקות וארוכות שנים עם אנשים מרחבי הארץ, בכל גיל וסגנון חיים.
אחרי שעות הלימודים היה חניך בתנועת הנוער "מכבי צעיר" ובהמשך הפך למדריך וחלק מצוות הבוגרים של סניף ניל"י. עד גיוסו לצבא הוביל את בני הנוער ביישוב והטמיע בחניכיו את אהבת הארץ, שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו.
יותר מכל, אהב מוזיקה וכבר בתור ילד גילה כישרון בתחום וראה בו את עתידו. כשהיה בן שלוש-עשרה פתח עסק לגינון עם חבר טוב ובכסף שהרוויחו רכשו ציוד תקלוט והתחילו להפיק יחד אירועים ומסיבות. בהמשך, הוריו בנו עבורו אולפן בגינת הבית, שם יצר מוזיקה אלקטרונית. עדי הותיר אחריו שני ערוצי מוזיקה ביוטיוב וב- SoundCloud תחת השם Leon.
לקראת הגיוס, הבהיר שבכוונתו לשרת ביחידה קרבית, אף כי קיבל גם זימון למיונים ביחידת סייבר.
ב-16.8.2021 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד "צבר" של חטיבת "גבעתי", לאחר שסיים בהצלחה את מסלול ההכשרה. מתחילת הדרך היה מיועד לפיקוד וצוות אל המחלקה הפיקודית. שבועיים לפני מסע הכומתה נפצע ואובחן עם קרע בברך, ובכל זאת התעקש להשתתף במסע (אף כי לא היה כשיר רפואית לכך) וצעד עם חבריו את המסע, תוך שהסביר להוריו בסיומו כי לא היה סיכוי שהיה מקבל את הכומתה הסגולה מבלי להשלים את המסע.
עקב פציעתו ובהעדר כשירות רפואית לא יצא לקורס מ"כים ולאחר תקופת ההמתנה בגדוד ובשים לב לכישוריו, שובץ בסגל ההדרכה של פלוגת טירוני אוגוסט 2022 בתפקיד הקמב"ץ של המפל"ג.
אחרי שליווה את חייליו לאורך שמונת חודשי המסלול, התעקש לחזור לגדוד כלוחם. הוא היה מאושר בגדוד ואמר להוריו מאוחר יותר שזו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבל. הוא הרגיש כי ייעודו להיות לוחם. עדי היה לוחם מקצועי, מלא במוטיבציה, עם תחושת שליחות וגאווה ואהב את הארץ והמולדת בכל ליבו.
המוטו שלו היה "חייכו!" ועל פיו חי את חייו – הוא מיצה כל רגע, הפיץ שמחה בכל מקום אליו הגיע ושיפר את מצב הרוח של כל מי שפגש.
עדי תמיד עזר בחפץ לב, גם אם כלל לא התבקש לעזור, וידע לתת לכל סובביו תחושה טובה. היו לו חברים מכל קצוות הקשת ויכולת מיוחדת לחזק את המתקשים ולהפוך אותם לחלק מהחבר'ה.
אחד מחבריו לשירות, בן ישיבה, סיפר כי כששירתו באזור מדברי צחיח הוא ביקש מעדי לנסות לארגן לו חוט עירוב לקראת שבת (חוט הנמתח סביב שטח מיושב במטרה להתיר בתוכו פעולות האסורות בשבת בשל מלאכת הוצאה מרשות לרשות). עדי מבית חילוני, פעם ראשונה ששמע על המונח חוט עירוב, חקר את חברו על המהות ומה עושים עם החוט וכשהבין את המשמעות, עשה את הכול כדי לעזור לו. הם היו בלב המדבר, בלי כלום כמעט מסביבם, אך עדי לא ויתר, הפך אבן אחר אבן עד שמצא חוט מתאים, קשר אותו מסביב לעמדה ועשה חוט עירוב למהדרין. עבור החבר זה היה עולם ומלואו ועבור עדי העזרה ההדדית הייתה טבעית, גם כשהיא קשורה לעולמות שאיננו מכיר.
לעדי היו חלומות רבים ועתיד מזהיר לפניו. באמצע אפריל 2024 היה אמור להשתחרר מהצבא ותכנן לטוס לטייל, לנגן ולהפיץ את יצירותיו ברחבי העולם.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
עדי היה בביתו בחופשת "רגילה" וחזר באותו בוקר ממסיבה בה בילה כל הלילה. בסביבות השעה 9:00, לאחר לילה ללא שינה כלל, הוא הוקפץ חזרה לגדוד שהיה באותה העת באימון ברמת הגולן. לאחר הצטיידות נכנס עם חבריו לגדוד ללחימה קשה בקיבוץ כפר עזה. הוא לחם באומץ במחבלים הרבים שעוד היו בקיבוץ וסייע בחילוץ תושבי המקום. לאחר שלושה ימי לחימה בקיבוץ התקשר להוריו ואמר להם ש"ראה דברים שאף אחד בחיים לא צריך לראות..."
בשלושת השבועות לאחר מכן, הגדוד עבר לתקופת אימונים והכנה לכניסה הקרקעית. בתוך תקופה זו הצליח להיפגש עם הוריו שלוש פעמים בשטח האימונים. במהלך אחד המפגשים אמרו לו הוריו כי הוא וחבריו נמצאים בצומת היסטורית של מדינת ישראל והוא יוכל לספר לילדיו בעוד עשרים שנה איך בזכותם אנחנו חיים כאן.
ב-27 באוקטובר, נכנסו כוחות החי"ר (חיל רגלים) הראשונים ללחימה. עדי לחם במחלקת החוד שהובילה את הגדוד בנמ"רים הראשונים אל תוך שטח הרצועה.
אחרי ארבעה ימים של לחימה אינטנסיבית, במהלך קרב בצפון הרצועה, פגע טיל נ"ט (נגד טנקים) בנמ"ר שבו שהה עם אחד-עשר חיילים נוספים. עשרה מהחיילים נהרגו במקום ועדי וחייל נוסף נפצעו ופונו, תחילה לנמ"ר פינוי ובהמשך במסוק לבית החולים איכילוב. אך שם נאלצו לקבוע את מותו זמן קצר לאחר הגעתו, עקב פגיעות פנימיות חמורות מהן סבל.
פינויו באמצעות מסוק של יחידה 669 תועד במגזין חיל האוויר גיליון מס' 274 מחודש פברואר 2024, בכתבה שכותרתה "הטיסה האחרונה של עדי".
סמל ראשון עדי ליאון נפל בקרב ביום ט"ז בחשוון תשפ"ד (31.10.2023). בן עשרים בנופלו. עדי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.
על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "עדידוש, עם החיוך הנצחי ועם המוזיקה בלב".
במהלך השבעה נמסרה להוריו מחברת אותה כתב לפני כניסתו לרצועת עזה ובה מכתבי פרידה מהוריו, מכל אחת מאחיותיו, ממשפחתו המורחבת, מהחברים ומהמדינה. על כריכתה כתב: "לקרוא לאחר מותי" תוך שהזדהה בתור חייל "עדי ליאון, צבר, גבעתי, רובאית, חוד".
להוריו כתב: "לא האמנתי שאני אצטרך לכתוב דבר כזה בחיים, ניסיתי לדחות ולדחות אבל הודיעו לנו שמחר נכנסים לעזה ויש מצב שלא נחזור. ויש לי כמה דברים שאני חייב שתדעו לפני שזה נגמר.
אימא ואבא היקרים, למרות שאני לא מראה לכם הרבה אהבה ולא מקדיש לכם הרבה זמן, תדעו שאני מעריך אתכם כל כך, גם כשהייתה לי תקופה קשה לא הפסקתם לנסות להתקרב ולעזור, אפילו שדיברתי אליכם בזלזול וויתרתי על הכול אתם לא ויתרתם עלי. תמיד דאגתם שיהיה לנו הכול ולא יחסר כלום. ואתם עובדים קשה מאוד בשביל זה. חינכתם אותנו בצורה מדהימה והתחלתי לראות את זה בעיקר כשזוהר התבגרה. בתקופה האחרונה לא הייתי כמעט בבית, וגם כשהייתי לא באמת הייתי, אני כל כך מצטער על זה שלא הקדשתי יותר זמן למשפחה ורק חיפשתי לבלות, בסופו של דבר המשפחה זה הכל, ואתם תמיד קיבלתם אותי כמו שאני. אתם כל עולמי".
לאחותו זוהר כתב: "זוהר, אחותי המדהימה. אני כותב את זה ונזכר בכל הרגעים שלנו יחד בילדות, איך היינו נהנים ולא מפסיקים לחפש תעסוקה, מלקום בבוקר לפני ההורים ולהכין להם ארוחת בוקר ועד לצלם ביחד סרטונים מצחיקים ולחשוב שאנחנו מפורסמים, איך היינו משגעים את אורי בלי סוף ולא מפסיקים לצחוק על שהבטן כואבת. עכשיו כבר התבגרנו וכל אחד עסוק בשלו, את בחדר ואני במסיבות. אני כל כך מתגעגע לילדות איתך. עכשיו את האחות הבכורה, זאת משימה קשה אבל אני בטוח שתעמדי בה, כי כזאת את. אחראית, חכמה, דואגת יש שיגידו 'האחות המוצלחת'. אני כל כך אוהב אותך וחשוב לי שתזכרי את זה, חבל שאני לא אוכל לומר לך את זה פנים אל פנים".
לאחותו אורי כתב: "אוריקי אחותי הקטנה, אני לא חושב שאלוהים יכול לברוא דבר חמוד ומושלם כמוך, אני כותב את זה אחרי שבועיים שלא ראיתי אותך וזה מרגיש כמו נצח, הלוואי ויכולתי לחבק אותך פעם אחת אחרונה. את רק בת עשר ועדיין כל כך תמימה. אני תמיד נהנה לראות אותך מתלהבת ומתרגשת ומגלה דברים חדשים. זה מזכיר לי אותי. אני אפילו מקנא בך לפעמים. אני לא יודע איך ילדה בגילך אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי תמיד שאני אוהב אותך ומתגעגע. ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות, אני אקשיב לך גם מלמעלה".
למשפחה המורחבת כתב: "אני לא יכול לכתוב לכולם כי באמת יצא לי להכיר המון אנשים במהלך חיי, אבל בכל זאת חשוב לי לומר לכם תודה על כל הרגעים והחוויות שנתתם לי. משפחת ליאון ומשפחת פרלברג, תמיד הרגשתי בנוח איתכם, האווירה הביתית והחמה, הנתינה ההומור. תמיד הייתה לי תחושה שיש בי קצת מכל אחד ואחת מכם. תודה לכם על הכל באמת אני אוהב אתכם ומצטער על כל ארוחה משפחתית או אירוע שלא הגעתי, כי אני יודע שפספסתי חוויות ואנשים מדהימים".
לחברים ולחברות הטובים כתב: "לחברים ולחברות הטובים, באמת שיש לנו כל כך הרבה חוויות יחד שאני לא יכול בכלל להתחיל לפרט. תודה שתמיד הייתם שם בשבילי ובניתם לי ילדות מדהימה, מקווה שתחגגו כמו שתכננו שנעשה כשאני אחזור ושתספרו לילדים שלכם על כל הרגעים והחוויות שאני הייתי שותף להם, מתגעגע".
הוא סיים במכתב למדינה בו כתב: "אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות הזקנים וכל הנשים שהיו פשוט חסרי אונים מול התופת של החמאס.
זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מאמין, מקווה שתזכרו אותי, עדי".
אחותו, זוהר, כתבה ביום הולדתה, לאחר נפילתו: "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מקבלת הודעה מעדי ב-0:00 בלילה של 'מזל טוב אחותי'. לא משנה כמה היינו רחוקים, הוא לא היה שוכח...
תודה על ילדות מדהימה, על שהיית שם בשבילי תמיד, שמעולם לא נתת לי להרגיש בודדה וחיזקת אותי ברגעים קשים וגם בטובים. תודה על החוויות, על הצחוקים, על הקשר המיוחד שהיה רק לי ולך, כי איתך זאת הייתה אהבת אמת ללא ספק".
קרובות משפחתו כתבו: "עדי הספיק הכול, או יותר נכון כמעט הכול. עדי היה בכל מסיבה אפשרית, יצא כל יום וכל לילה, עדי בנה לעצמו את אולפן החלומות ובזמן שכולם למדו בבית הספר היה יושב ויוצר מוזיקה. עדי רקד, שמח, צחק וחייך בכל רגע אפשרי, הוא עשה את הכול בדיוק לא לפי הספר, הוא הבין שהחיים קצובים וניצל אותם בצורה הכי טובה שאפשר".
מכתבו האחרון של עדי הפך מקור השראה לרבים וחלק משמעותי בהנצחתו: קטעים מהמכתב צוטטו בטקס יום הזיכרון הממלכתי, שנערך בד' באייר תשפ"ד (12.5.2024) בהר הרצל שבירושלים, וכן בטקסי זיכרון רשמיים רבים שנערכו בכל רחבי הארץ.
נשיא המדינה בחר להקריא קטעים ממכתבו מספר פעמים ומכתבו הוזכר אין ספור פעמים באירועים שונים.
מופע המוזיקה השנתי של תיכון "מעוף ברנקו וייס" - ה"פסטיברנקו 2024" - הוקדש לזכר עדי, ובמסגרתו נכתב והולחן השיר "תמיד בלב", בהשראת המכתב שהשאיר. כך גם כל קטעי הקישור במופע היו מהמוסיקה שיצר.
המוזיקאי יואב אסיף יצר גם הוא שיר בהשראת המכתב, שנקרא "עכשיו תורי".
המוזיקאי עומר קורן, שהלחין את שירו של חיים גורי "עשוי מאותיות", הקדיש את השיר לעדי. לאורך הקליפ שמלווה את השיר, מופיעות במלואן מילות המכתב שהותיר אחריו. שלושת השירים ניתנים להאזנה ביוטיוב.
ממכתבו האחרון של עדי נוצרה ערכה חינוכית ערכית בשם "האורות של עדי", העוסקת בשמונה ערכים שמשתקפים במילים שכתב. הערכה מופצת בארץ ובחו"ל במגוון שפות במסגרות שונות לרבות משרד החינוך, מכינות, צה"ל, תנועות נוער וכן בקהילות רבות ברחבי העולם. הערכה מאפשרת להתחבר לערכים דרך דמותו של צעיר ישראלי מיוחד, שנפל על הגנת הארץ. הערכה מופצת פיזית ודיגיטלית באמצעות עמותה שהוקמה בשם "האורות של עדי – לזכרו של סמ"ר עדי ליאון ז"ל".
כתב ידו של עדי הפך לגופן במסגרת פרויקט "אות.חיים" ונבחר לשמש כגופן הטקסט על גבי עטיפת האלבום של המוזיקאי חן פורתי.
ביישוב ניל"י בו גדל כל חייו נקרא הרחוב הראשי על שמו: "מעלה עדי ליאון".
בעיר מודיעין-מכבים-רעות, שם התחנך והעביר שעות רבות מנעוריו נקרא על שמו מעלה רחוב, במרכז העיר, בין הרחובות פיקוס ולבונה.
בבית הספר בו התחנך ביישוב ניל"י הוקם קיר פסיפס גדול בו עדי הונצח ובסניף תנועת הנוער מכבי צעיר בניל"י הוקמה פינת ישיבה לזכרו.
עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם, תחת השם remember_adi_leon, בפייסבוק תחת אותו שם ובטיקטוק תחת השם adileonforeveryoung.
את המוזיקה שיצר עדי ניתן לשמוע ביוטיוב וב- soundcloud, תחת שם האומן Leon.
עדי מונצח במיזמים רבים נוספים, בהם: הוא חלק מספר שהופץ ובו רוכזו מכתבי נופלים בשם "אם תקראו את המילים האלו", ספר שעל פי כותביו המכתב של עדי היה ההשראה לכתיבתו ובכלל זה הציור של החתול שהשאיר לאחותו הקטנה והמילים האחרונות במכתב "...מקווה שתזכרו אותי..."
נעשו מספר כתבות אודותיו, הן בארץ והן בחו"ל וסיפור חייו מונצח בפרויקטים שונים של כתיבה.
עדי, כתבו בני משפחתו, ביקש בסיום מכתבו "...מקווה שתזכרו אותי..." וחתם עם לב ומגן דוד, והמשפחה פועלת לקיים צוואתו זו.