קורות חיים
בן פורטונה מזל וחיים. אפרים נולד באבן יהודה ביום ו' בתשרי תשכ"א (27.9.1960), בן למשפחה שבה שמונה אחים ואחיות.
ילדותו עברה עליו בשכונת עין יעקב באבן יהודה. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי "שבזי" והמשיך לישיבה התיכונית "בר אילן" בנתניה הסמוכה, בה סיים בהצלחה את המגמה הביולוגית. אבי הררי, ראש המועצה אבן יהודה, סיפר על אפרים הצעיר: "אנחנו פה מכירים את אפרים, עלם החמודות, הילד הצעיר, השקט והצנוע, שנולד וגדל כאן במושבה. שיחק בשבילי החול בעין יעקב, טיפס על בריכות המים, בילה בשדות הירוקים ובפרדסי התפוזים, למד בבית הספר ובילה את ילדותו השמחה לצד הוריו, אחיו וחבריו."
בשנת 1974 התגייס אפרים לצה"ל. הוא שירת בחיל הקשר, בבית הספר למ"כים. בהמשך שירת בתור קשר בחטיבת הצנחנים.
בשנת 1983 התגייס אפרים למשטרת ישראל, ליחידה המרכזית (ימ"ר) תל אביב, כעובד נוער במפלג סמים. בשנת 1987 עזב את המשטרה לזמן קצר והתגייס בשנית ב-19 באוקטובר 1988. במהלך השירות בשנים הבאות הוא למד תואר ראשון בקרימינולוגיה ובמדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, אחר כך למד לתואר במשפטים והוסמך כעורך דין.
בשנת 1986 אפרים נשא לאישה את איילה ובני הזוג הקימו את ביתם בשכונת רמת עמידר ברמת גן, שם חלק משכניו היו מי שלימים חקר במסגרת עבודתו כחוקר במשטרה. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים: ראובני, אדיר, מורן ואורי.
בשנת 1991 סיים אפרים בהצטיינות קורס קצינים במשטרה ומאז לאורך השנים נשא בה בתפקידים בכירים, בכולם בלט כמפקד אהוב וכדמות נערצת בקרב פקודיו. הוא שימש כמפקד מחלק תפקידים מיוחדים ומפקד מחלק תשאול ביחידה המרכזית במחוז תל אביב. במסגרת תפקיד זה שימש בין היתר ראש צוות חקירה בחקירות של רצח ראש הממשלה רבין ובחקירות של הכנופיות: "כנופיית רמת עמידר" ו"כנופיית פרדס כץ", שתי כנופיות פשע שניהלו ביניהן מאבק אלים בתחום עיסוקם העברייני.
בהמשך שירת כסגן ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה, היום נקראת היחידה "להב 433"), כמפקד זרוע חקירות ביחידה לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית (יאחב"ל) וכראש חטיבת חקירות באגף חקירות ומודיעין. במסגרת תפקידיו אלו היה אפרים ממונה על חקירות של בכירים במערך הפוליטי והציבורי במדינת ישראל: חקירותיהם של גונן שגב, אברהם הירשזון והרב מרדכי אלון ועוד. בתפקידו האחרון והבכיר שימש בדרגת תת-ניצב כראש היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה).
"חקירה אחר חקירה, התקדם אפרים ברכה בתפקידים וטיפס בסולם הדרגות. בשלב מוקדם שמו לב במשטרה ליכולת הפנומנלית שלו בגיוס עדי מדינה. יש לו כושר שכנוע בלתי רגיל", הסביר גורם במשטרה את סוד הקסם שלו.
"החזות התמימה הייתה רשת שרבים נלכדו בה. במבט ראשון היית מעקם את האף כשהיית פוגש בו", תיאר מוטי אבידן, שהיה מפקדו של אפרים ביחידה המרכזית (ימ"ר). "כמעט לא מדבר, צנוע מאוד, וכשכבר היה פותח את הפה לא ראית יכולות יוצאות דופן. אנחנו היינו 'אבו עלי' עם הנחקרים, אתה יודע, שוטרים מנופחי אגו, אבל דווקא הוא יכול היה להיכנס לחדר עם חשוד או עד, שלפני כן ניסינו שעות על גבי שעות להוציא ממנו משהו, ואחרי פרק זמן קצר היה יוצא ואומר לנו: 'טוב, בואו, הוא רוצה לספר את כל מה שהיה'. הייתה לו אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד".
ראש האגף לחקירות ומודיעין, ניצב מני יצחקי, העיד על אפרים: "היה לוחם בפשיעה בקו הראשון, שנגע בעצבים רגישים של עבריינים רבים. הוא עשה זאת תוך כדי שהוא מקרין יושרה, צניעות ומקצועיות. מכריו ביחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) תיארו אותו כמפקד קפדן ודייקן, שהעמיד לפקודיו סטנדרטים גבוהים, אך בד בבד היה אדם צנוע ורגשן, שתמיד נחבא אל הכלים."
אפרים אהב מאוד את עבודתו במשטרה והיה נאמן לה. כל משימה הוא ביצע בחריצות ועל הצד הטוב ביותר, מעולם לא הסתפק בממוצע, ובמהלך השנים זכה פעמיים בתעודות הצטיינות מנשיא המדינה על שירותו.
בשנת 1998 אפרים ומשפחתו עברו לגור במודיעין, בפרויקט הדיור המשטרתי בשכונת המגינים. אפרים היה בעל ואב למופת, אדם צנוע, אוהב ומכבד אשר תמיד חינך את ילדיו לכבד כל אדם באשר הוא. בשעות הפנאי הירבה לעסוק בספורט – שיחק כדורגל בדרך כלל בתפקיד שוער, הרים משקולות ונהג ללכת על חוף הים לפיתוח שרירי התאומים, שאהב להתגאות בהם. אפרים אהב מאוד לרקוד ריקודי עמים ואהב להאזין למוזיקה ים תיכונית – שיריהם של שלומי שבת, אביהו מדינה, איציק קלה ועוד אשר סיפרו על בית אבא אימא היו אהובים עליו במיוחד.
אפרים היה איש משפחה חם ואוהב שרעייתו וילדיו היו גאוותו ושמחתו. את אשתו, איילה נשא על כפיים, העריך ונתן לה הרגשה שהיא המלכה שלו, המלכה של הבית. ועל הרגשתה זו סיפרה איילה: "בקידוש של ליל שישי בעת שזמרת את 'אשת חיל' היית סומך ידך על ראשי כמו כיוונת אלי אישית את מילות השיר. ואת ידך השנייה הנחת על ראשם של ילדינו האהובים כדי לחבר אותם קרוב אליך".
בזיכרונה של מורן, ילדתו, אביה מתואר כ"אבא בעל עיניים טובות, חיוך נסתר וקול נעים, אבא שבימי שישי היה פותר תשבצים בעט הקבוע שלו, אבא שלא הרים את הקול. המבט החודר שלו אמר לנו הכול".
מורן תיארה את אביה כמי ש"נאה דורש נאה מקיים": "אבא שלי מחמיר עם עצמו. אבא שלי לא מפחד מכלום. אבא שלי לוקח הכול בפרופורציה". הוסיף אחיה: "לאיש במדים הכחולים שהיה עבורי כילד האיש החזק ביותר בעולם הייתה בלב פנימה נפש של ציפור עדינה. נפש שאפשרה לגעת בכל אדם, מהנחקרים הגדולים ביותר שהגיעו אל חדר החקירות שלו ועד לאותה אישה שפגש ברחוב והושיט לה עזרה... מחווה קטנה לשכנה בודדה שתעניק לה תחושה שיש מי שאכפת לו ממנה, תרומה קטנה בסתר שעבור משפחה קשת יום תעשה את כל ההבדל, הימנעות מלומר מילה רעה או לעג גם על אלה אשר אינם מחזירים לכם באותו מטבע ואף מבקשים את רעתכם. אלה מעט מאותם מעשי חסד שהיו חלק מטבעו".
בנו של אפרים תיאר את אביו כאדם עם דרך ארץ, שפעל מאחורי הקלעים ביושרה שכל כך אפינה אותו. הוא סיפר: "יום אחד החלטתי להפתיע ולשמח את אבי ולגשת לבקרו במשרדו. פתחתי את דלת המשרד, שהיה מלא בשוטרים. הוא לא הבחין בי. אני שמעתיו אומר בטון כועס: 'איפה הדרך ארץ שלכם? טיפת כבוד אין לכם!' בהמשך שאלתי את אבי: 'למה כעסת? על מי?' והוא ענה לי: 'הם רואים את המנקה שוטפת את המסדרון והם עוברים לה מול הפנים'. זהו אבי. מכבד ורגיש לכל אדם ואדם ולא משנה מהו ומיהו".
תת-ניצב אפרים ברכה נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ח בתמוז תשע"ה (5.7.2015). הוא נמצא ירוי במכוניתו המשטרתית. היה זה זמן קצר לאחר שדיווח כחוק על הצעת שוחד שהועברה אליו מיאשיהו פינטו ובעקבות כך החל מסע הכפשות נגדו, ואף הוגשו נגדו תלונות שווא במח"ש ועתירות לבג"ץ אשר נדחו. בן חמישים וחמש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין. הותיר אישה, בת ושלושה בנים, אחים ואחיות.
על מצבתו של אפרים כתבה רעייתו פסוק מספר תהילים: "נְקי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אשר לא נָשא לַשָוְא נַפשי ולא נשבע למִרמָה". (תהילים כ"ד, ד').
"אני יודעת שחיית בשבילנו והלכת בשבילנו", ספדה בתו של אפרים, "אני יודעת שאבא שלי יודע מה הוא עושה, שיש לזה סיבה שאנחנו לא מבינים אותה. אבא, אני מצטערת שלא שמרתי עליך מהאנשים האלה כמו שאתה שמרת עלי כל החיים, מצטערת שלא יכולתי לקחת ממך את הכאב כמו שרציתי".
אשתו של אפרים, איילה, כתבה במלאת שנתיים לנפילתו: "עם לכתך הותרת חלל גדול ועצום. משמע, תהום נפערה ואנחנו נזרקנו לתוכה. זיכרונות, מחשבות בלי סוף, עצבות, דמעות זולגות ואין מנחם... יקר שלי, לא אזכה עוד לקבל ממך זרי פרחים ולא תקנה לי מתנות בימי ההולדת שלי או ביום הנישואין שלנו, כפי שנהגת להפתיע אותו ותמיד הצלחת בכך, בדרך שלך".
כתב בנו של אפרים: "למרות שכולנו נחזור לעבוד, ללמוד, נמשיך בחיינו, עדיין השמש מרגישה זורחת קצת פחות, האוכל תפל יותר, הבית שלנו אינו אותו בית. המשפחה לא תשוב להיות אותה משפחה... חסרה לי הטפיחה המפתיעה והחזקה שלך על הגב שלי, הצחוקים שלך בשולחן השבת על זה שהתחלת להקריח... זה שאתה בלתי מנוצח בשש בש ושח, את השיחות איתך על כדורגל וספורט.
שתדע שאנחנו מקיימים את מה שביקשת ונשארנו מאוחדים, למרות שהחוליה החשובה ביותר חסרה. אני גאה להיות הבן שלך".
הבן תיאר איך בברכת הכוהנים בבית הכנסת, תחת טליתו של אביו היה מרגיש מוגן, ובפעם הראשונה ללא הטלית של אביו מעל ראשו הוא מרגיש חסר הגנה: "... שאלתי את עצמי היכן אתה? ולמה הטלית שלך לא עוטפת את ראשי ומגנה עלי?... הרי זה היה תפקידך בעולם. לקחת על עצמך את תפקיד השומר. אם זה היה בבית ששאבת את הדברים הרעים מבחוץ והכלת בתוכך כדי לגונן עלינו, שנוכל לחוות רק את הדברים הטובים... ואם זה כאדם שנברא בצלם בכך שניסית לגרש את החושך על ידי מעט מן האור שהפציע בזכות מעשיך הטובים". המשיך הבן: "ואני שהייתי קטן ואנוכי, פשוט לא הבנתי עוד בחייך שהטלית שלך פרושה ומגנה על כל כך הרבה אנשים מלבדי. הייתה לך שליחות... וכשאצא מבית הכנסת אלך בראש מורם, גאה בך על שהיית אבא, שוטר ועורך דין גדול, אבל יותר מכל היית אדם דגול".
הבת מורן סיפרה כי בשבת האחרונה, כשאביה חש ברע, היא השאירה לו על השידה מכתב עידוד ותמיכה שבו כתבה: "אבא שלי, אני חושבת, הוא סוג של מלאך. אבא שלי הוא יותר ממה שמילים יכולות לתאר". אחיה תיאר בחיבה ובהערכה את אביו דרך מילות השיר של נתן יונתן: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא": "ועוד בחייך, תמיד, חשבנו עליך את זה כששמענו את השיר. היית אבא, בעל, מפקד נערץ, דמות לחיקוי בשביל כולם. אדם עם דרך ארץ, דאגת שלא יחסר לנו דבר, טוב לבך נגע בנו ובסובבים אותנו".
אפרים ניהל את חייו האישיים והמקצועיים בצניעות ובענווה, רחוק מאור הזרקורים. בטקס לזכרו אמר בנו: "אם אבא שלי היה כאן איתנו היום, היה לו קשה למצוא את עצמו בערב שכזה לכבודו... כמה מעמד כזה היה מביך אותו. הוא היה מחייך את החיוך המבויש שלו, זז באי נוחות בכיסא ומחפש מקום בשולי האולם רחוק מאור הזרקורים. הוא, שתמיד היה נחבא אל הכלים... לא מבין לכבוד מה כל המהומה. הרי כל שהוא רצה היה להמשיך בשקט ובצנעה בדבר שהוא אהב יותר מכל, להיות שוטר. שוטר לא היה רק המקצוע או העבודה שלו, אלא חלק ממי שהוא היה, חלק מהדי.אן.איי שלו".
אפרים נהג לעזור לזולת, לעשות עמו חסד, לנהוג בו בדרך ארץ ולכבדו כאדם. את ערכיו אלו הנחיל לבני ביתו ללא מילים, בהמון מעשים שעשה ושימש דוגמה ומופת. בנו מספר, שאביו הותיר להם צוואה לא כתובה, שכן הוא חי ותפקד כשערכים אלו הם נר לרגליו וזה מה שהם ספגו בבית כילדים וכבוגרים: "והדרת פני זקן"/ "כבד את אביך ואת אמך"/ "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"/ "דרך ארץ קדמה לתורה"/ "ואהבת לרעך כמוך".
כחודש לאחר לכתו של אפרים, ב-5 באוגוסט 2015 הועלה ביוטיוב השיר "דמעות שלא נראות" לזכרו: "עוד אותו חיוך, שלא יורד לרגע / מעשים טובים, לבבות שמחים / אדם ישר לבב, כולו שלווה ורוגע / מרעיף על סביבתו, חום ואהבה. // איפה אתה, וזהב בעיניך / איפה אתה / איפה אתה, תמיד נזכור אותך / כמלאך עם הילה לראשך..." השיר נכתב והולחן על ידי יוסי בכר ושקד בכר ובשירה משתתפים ילדיו של אפרים, אורי ומורן.
בשנת האבל הראשונה קיימה רעייתו של אפרים שיעורי תורה חודשיים לעילוי נשמתו. השיעורים התקיימו בבית הכנסת בו נהג להתפלל, "משכן הכהנים" במודיעין, עם רבנים שונים ובהם הרב יצחק פנגר. בערב יום הכיפורים תשע"ו, כחודשיים לאחר נפילת אפרים, הוכנס לבית הכנסת ספר תורה שנכתב בתרומות הקהילה. בין התורמים לכתיבת הספר היה אפרים, שקנה פרשייה לו ולרעייתו ועוד שתי פרשיות לארבעת ילדיהם, ותהלוכת הכנסת הספר החלה מבית המשפחה.
אפרים הירבה לתרום לבית הכנסת שבו התפלל, הוא תרם לעילוי נשמת הוריו, חמיו ולרפואת חמותו ואחייניתו שיר. לוחיות התרומה כה רבות, שנאלצו לפנות מקום במיוחד כדי להציב את הלוחית לעילוי נשמתו. אחיו ואחיותיו של אפרים תרמו לבית הכנסת לוח מודעות אלקטרוני לזכרו, המציג את כל האירועים שמתקיימים במקום.
מורן, בתו של אפרים, ארגנה טורניר כדורגל נשים ארצי לזכרו, טורניר שהתקיים באצטדיון העירוני במודיעין ביוני 2017, במלאת שנתיים לנפילתו. בטורניר נמכרו צמידי סיליקון צבעוניים שעליהם כתוב "ואהבת לרעך כמוך - בדרכו של אפרים ברכה". הבן סיפר: "הכסף שנאסף נתרם למקומות שאבא שלנו תרם אליהם". חניכי קורס פיקוד ומטה של המשטרה ערכו טורנירי ריצה וניווט לזכר אפרים, ויחידת יאח"ה עורכת צעדה שנתית לזכרו.
לירון, אחייניתו של אפרים, העלתה ביוטיוב סרטון לזכרו "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", ובו תמונות מחיי אפרים בחיק המשפחה ובעבודתו במשטרה.
אפרים הונצח בעיר מגוריו מודיעין בשביל הנקרא על שמו "משעול אפרים ברכה". לצד הדרך אנדרטה לזכרו, עליה חקקו את המשפט: "החוקר מספר אחד. איש צנוע וענו. איש אמת, שחי את האמת ומת עימה". כתבה הבת מורן: "דרך על שמך! המשעול בו היית מסיים את מסלול העשרה קילומטר שלך כל שבת... לא סתם דרך, דרך בה דרכת, דרך שנמצאת פה ממש מתחת לבית שלנו. המשעול מקבל כל כך הרבה משמעות כשמוסיפים אליו את השם שלך. הצניעות שלך, הדרך הישרה ממנה לעולם לא סטית... עכשיו בכל פעם שאעבור שם ארגיש אותך אבא, אחייך לעצמי ואמשיך ללכת בדרך שלך".
ראש יחידת להב 433 יזם את הקמת "אולם אפי" במשרדי היחידה, שנחנך שנה לאחר נפילת אפרים, וראש היחידה הכלכלית בפרקליטות המדינה בירושלים יזם קריאת אולם דיונים וספרייה על שמו.
לאחר לכתו של אפרים הופק על ידי העיתונאית עדי מאירי הסרט "חיים בצל הפחד – סיפורו של אפרים ברכה", והוקרן בערוץ "קשת". משפחתו של אפרים מספרת לראשונה לאחר הטרגדיה שעברה עליהם על הלחצים בהם היה שרוי אפרים בעקבות עבודתו התובענית, אשר לעתים העמידו אותו ואת משפחתו בסכנת חיים, על התמחותו בגיוס עדי מדינה ועל החקירות המורכבות להן היה שותף. עדי מאירי גם כתבה ספר ביוגרפי על אפרים, שפרסומו מתוכנן לשנת 2018.