קורות חיים
בשנת 1996, כשאני רק בת 29 שנים, חליתי בסרטן השד.
במשך תקופה של חצי שנה עברתי טיפולים כימותרפיים, שתי כריתות שד והקרנות, אז חשבתי כשם שחשבו כולם שעברתי את זה.
המחלה הייתה עבורי קרן אור אשר עזרה לי לקבל אחריות על חיי, ונתנה לי להבין שהגיע הזמן לחיות למען עצמי ולמען ילדיי.
שיקמתי תהליך ארוך ומייגע לשחזורי שד והכי חשוב זה שהבנתי שלא עוד........
כשאני בשיא הפריחה והעצמה האישית שלי חל המפנה הגדול בחיי.
לפני כשנתיים נתבשרתי כי חליתי שוב במחלת הסרטן, על רקע של סרטן שד גרורתי בעצמות, רק שהפעם המחלה נמצאת בשלב מתקדם.
היה זה רגע בו הכל נראה בלתי אפשרי, שכן האבחנה לא נתנה לי סיכויים מעודדים, למעשה מצאתי את עצמי שוב מצפה בייאוש לקץ המאיים.
הטיפולים הכימותרפיים היו קשים עד מאוד והשמידו בדרכם כל תא ותא אך הנורא מכל היה שיד ימין השתתקה ובן יום הפכתי מאדם עצמאי לאדם תלוי ותלוש, זאת כי לא יכולתי ולא ידעתי להתמודד עם מציאות חדשה בה אני צריכה לתפקד עם יד אחת.
שם במקום הכי נמוך שאליו הגעתי היו המון אנשים טובים באמצע הדרך שעזרו לי להבין שעל מנת לנצח אסור לי להתייאש.
התחלתי לאסוף את כל מה שנותר והתייצבתי בהחלטה נחושה לנצח כנגד מלתעות האימה שהדהדו ברקע.
בימים מתמשכים בין טיפולים זריקות התעלפויות ואובדן חושים, לא פעם איימו הרצון המאבק וכוח העמידה לקרוס למטה, לנטוש להשלים עם הנורא מכל.
צוות המטפלים בשיקום על אפיו השונים נטעו בי את הכוח לא להתייאש ונטעו בי את הכוח כי יכולה אני.
כן יכולה אני כך למדתי ש:
"על מנת שיקום האפשרי חייבת אני לנסות את הבלתי אפשרי"
הפעם הראשונה שבה נגעתי בחומר היצירה הייתה כל כך מאיימת ובעיקר מתסכלת, לא חשבתי שאני מסוגלת ולא האמנתי ולו לרגע שעם כזו מגבלה גם אני אהיה פעם פסלת.
כך מטיפול לטיפול ומסדנא לסדנא שזרתי חוטי חיים חדשים ופתילי נפש שהמחלה רצתה לכלות, והפכתי לגאה ובעיקר יכולה.
והנה מוצגת בפניכם כזו תערוכה שנעשתה כל כולה ביד אחת.
תערוכה שהיא חוליה עיקרית עבורי בדרך להחלמה.
ודרכה יכולה אני להראות לכם שלמרות המגבלה גם אני יכולה.
"ומי יודע אולי ואי פעם עוד אהיה פסלת מפורסמת וגדולה"
נובמבר 2004
אביטל גבאי