קורות חיים
בן אוה ויעקב. נולד ביום כ"ג באייר תשמ"ד (25.5.1984) בבית-החולים "וולפסון" בחולון לאחר ציפייה ממושכת ומספר ניסיונות כושלים שלוו בקשיים ובכאבים רבים להוריו, שניהם דור שני לשואה. אח להילה המבוגרת ממנו בשמונה שנים, נכד לאפרים ולאה וולר. ההיריון היה שמור במיוחד ואת מרביתו העבירה אמו על הספה בחברת "תוקה", כלבת המשפחה, על-מנת לגונן על העובר שברחמה. לקראת סוף ההיריון, כשחיפשו ההורים שם, שמעה אמו ילדה שאומרת "אמא, איתי הרביץ לי." וכך נבחר שמו של הרך הנולד. ואולם איתי לא היה טיפוס מרביץ; להיפך. מיום לידתו ועד יום מותו התרחק מאלימות, האמין בשלום והטיף לאחדות ולאהבה. לשמו התנ"כי של איתי, גיבורו של דוד המלך, נוסף השם אברהם על שם סבו אברהם שוורץ, שהלך לעולמו כשנתיים וחצי קודם לכן ואיתי לא זכה להכיר אותו או את סבתו שרה.
שנתו הראשונה של איתי עברה עליו ברחוב אנה פרנק בחולון, שם חלק חדר עם אחותו, שלא תמיד קיבלה באהבה ובהבנה את הפלישה לטריטוריה שלה. גם "תוקה", הכלבה, חוותה משבר מסוים עם הצטרפותו ללהקה והביעה בגלוי את מורת רוחה מהשינויים שנכפו עליה. ואולם כל אלה לא העיבו על האושר האינסופי שהציף את המשפחה: התינוק היפהפה, בעל התלתלים הבלונדיים והעיניים הגדולות והירוקות, הסתכל על העולם במבט תמים ומלא סקרנות. דומה היה כי כל הווייתו של הילד מתבטאת בעיניו המדהימות והתמימות, המתבוננות בעולם החדש ומנסות להבין לאן נקלע. תמימות זו תלווה את איתי לכל אורך חייו.
כשהיה איתי בן שלוש עברה המשפחה לדירת שכורה בחולון, לקראת המעבר לבית החדש בקריית בן גוריון. איתי זכה לראשונה בחייו לחדר משלו ושם, בלילה, כשהשינה ממנו והלאה, נקשר לשמיכת הצמר החומה שקיבל מאחותו. מאז השינה באה והלכה, אך השמיכה נשארה לנצח ובלעדיה מיאן איתי להירדם.
איתי גדל כילד שקט שהתקשה בדיבור אך כאשר התבטא, תמיד היה משהו מעבר למלים. לאחר שעבר בדיקות הסתבר כי איתי לוקה בחוסר גמישות בגידים, ובשל כך מתקשה בכל הפעולות המוטוריות - כולל בכתיבה ובדיבור. הוא החל בטיפולים מתאימים כגון שחייה, התעמלות ופיזיותרפיה, ולמד לתפקד ולהתמודד עם המגבלות. הוא לא התחבר בקלות לילדים אחרים, אולי בשל קשיי הדיבור, אבל כשמצא חבר התמסר לחברות בכל נפשו ופעמים רבות תהה מדוע האחר לא תמיד משיב לו באותה מידת נאמנות.
בן שש היה איתי כשנולד אחיו הצעיר עומר, שהופיע כשאף אחד לא ציפה לו. מיום שהחלו לחלוק חדר אחד נרקם בין השניים קשר אמיץ ובלתי ניתן להתרה. איתי קיבל את עומר באהבה עצומה, וכפי שמעידות התמונות, גם אחיו הצעיר נקשר אליו מאוד והשניים הרבו להשתעשע יחדיו.
איתי עלה לכיתה א' בבית-הספר "אשלים" בחולון, ובתקופה זו הודיע כי בכוונתו להיות רב או וטרינר. אף כי נמשך לתחומים ההומניים, כבר בגיל צעיר ניכר באיתי שהתברך בחשיבה לוגית מפותחת ובכישורים ריאליים. הוא היה שחקן שחמט מוכשר וביוני 1994 זכה במקום הרביעי בתחרות שחמט שאירגנה "הפועל חולון" ובתואר "השחקן המפתיע של התחרות". איתי התאמן גם בג'ודו, ובפברואר 1995, בתחרות ג'ודו ארצית שנערכה בתל מונד, זכה במקום השלישי ובמדליית ארד.
עם סיום לימודיו בבית-הספר היסודי עברה המשפחה להתגורר במודיעין, ואיתי שב וזכה בחדר משלו. הוא החל ללמוד בחטיבת-הביניים של בית-הספר עירוני א' ולפניו אתגרים לא פשוטים: עיר חדשה, כיתה חדשה, התחלה חדשה, ותקווה שימצא את האנשים הנכונים שיקבלו ויבינו אותו. איתי היה ילד חכם ובעל אינטליגנציה גבוהה, אך ניחן גם ברגישות עצומה ובפגיעות גדולה. לא הכל התנהל על מי מנוחות, אך איתי התגבר על הקשיים ובכיתות ח'-ט' כבר השתלב היטב בחיים החברתיים והלימודיים בבית-הספר. הוא היה עליז, חיוני, אהב פעילויות ספורט והשתתף בחוגי כדורגל וטיפוס על חבלים. מאוחר יותר, חידש את פעילותו בחוג לג'ודו שהתקיים ביישוב הסמוך רעות והשתתף בתחרויות ג'ודו ארציות. באחד ממשחקי הכדורגל שבר איתי את ידו, וטקס בר-המצווה התקיים כאשר ידו של חתן השמחה מגובסת...
איתי המשיך את לימודיו התיכוניים בעירוני א'. הישגיו הטובים בלימודים אפשרו לו לבחור בכל מגמה שירצה, ובהשפעת הוריו בחר במסלול הריאלי ובמגמת מחשבים. בגיל חמש-עשרה החל לגלות מודעות חברתית ופוליטית ולגבש פילוסופיית חיים מוצקה. איתי, אוהב אדם מושבע, מוקיר את הטבע וחס על בעלי החיים, התגלה כאידאליסט אמיתי והפך לצמחוני. הוא גילה רגישות לנושאים של איכות הסביבה, קרא בקביעות את העיתון ועקב בשימת לב מיוחדת אחר כתבות העוסקות בניסויים בבעלי חיים. הוריו זוכרים כיצד נהג לעלות לגבעת הטיטורא הסמוכה לביתו, המוגדרת כשמורת טבע, ולאסוף את האשפה שהשאירו אנשים על הגבעה. בהמשך, השתתף בהפגנה נגד פיטום אווזים. בשלבי חייו האחרונים החל בהליכי הצטרפות לתנועת Green Peace העולמית, אך לא הספיק להשלים את התהליך.
בגיל שש-עשרה הצטרף איתי לתנועת "הנוער העובד והלומד", שעם מסריה החברתיים הזדהה. בתקופה זו הופיעו קשיים בלימודים, ואיתי החליט כי ברצונו לעבור למגמת תיאטרון. הקבלה למגמה היתה כרוכה במבחן על קטע ממחזה ואיתי, כהרגלו מאז ומעולם, תירגם את ההחלטה למעשים. הוא השקיע מאמצים כבירים, קיים חזרות רבות, וכנגד כל הסיכויים - התקבל!
במגמת התיאטרון איתי פרח והיה מאושר. הוא אהב את השיעורים, גילה כישורי משחק מרשימים (במסגרת המגמה שיחק במחזה "חפץ" מאת חנוך לוין), למד את הטקסטים על-פה וכבר דיבר על לימודים גבוהים בבית-ספר למשחק. אז גם התגלתה הסיבה לקשייו בלימודים - איתי אובחן כחולה במחלה כרונית הגורמת עייפות תמידית וחוסר יכולת להתרכז. הוא החל ליטול תרופות על בסיס יומי לטיפול בבלוטת התריס, ואט-אט התאזנה בריאותו. אך למרות הפתרון הפשוט התברר כי למחלתו מחיר כבד. איתי חווה את אחת האכזבות הקשות בחייו כאשר נקבע לו פרופיל צבאי נמוך והוא הבין כי ייאלץ לוותר על חלומו להיות לוחם בצנחנים. אך גם דברים טובים קרו בתקופה זו, ואיתי הכיר את אור, קיבוצניקית מגלגל, אהבתו הראשונה והאחרונה. איתי הקדיש את עצמו ואת זמנו לקשר עם אור וגם כאן ידע רגעי אושר כמו גם קשיים לא מעטים.
בהתקרב מועד הגיוס החל איתי לתכנן כיצד לשנות את רוע הגזירה, השתתף בקורס הכנה לצה"ל של חיל-החינוך, וכשזה הסתיים המשיך להתאמן לבדו מדי יום בריצות ארוכות. בה בעת ניגש לבחינות הבגרות וסיים את כולן - אף כי במרבית המקצועות לא היתה לו ולנו מחברת אחת. במבחן הבגרות המעשי במקצוע התיאטרון גילם את התפקיד הראשי בהצגה "הקרנפים", וקיבל את הציון 100. עם סיום הלימודים הגשימה המשפחה חלום קטן וחגגה את גיוסו הקרב של איתי ואת חגיגת בר-המצווה המתקרבת של האח עומר - בטיול משפחתי לארצות-הברית.
למרות הצעות מפתות שקיבל מהצבא, החליט איתי לדחות את גיוסו ולהתנדב לשנת שירות עם גרעין "הנוער העובד והלומד". ואולם במהלך שנת השירות התנפצה האידיליה, האנשים איכזבו, ומשהו בליבו ובנשמתו של איתי נשבר. הוא עמד לפני גיוסו, אולם ההצעות שקיבל בעבר לא היו תקפות עוד. הוא מיאן להשלים עם שירות כפקיד ואף שקל לוותר על הגיוס באומרו: "אם לא קרבי אז שום דבר!" לבסוף פנה ללשכת הגיוס וביקש לצאת לקד"צ (קורס קדם-צבאי) נהיגה. בקשתו נענתה בחיוב והוא החל ללמוד נהיגה במשאית.
בחודש ספטמבר 2003 התגייס איתי לצה"ל. הוא עבר טירונות כלל-צה"לית בבסיס הטירונים בניצנים, ולאחר-מכן נשלח לקורס נהגים בצריפין שבסיומו שובץ כנהג של קצין. בהמשך, שובץ בגף רכב בצאלים. אך איתי חש כי אין הוא ממצה את יכולותיו; הוא יצא לקורס חובשים ועם סיום הקורס בהצלחה ביקש הצבה בתפקיד תומך לחימה. כך הגיע למז"י (מפקדת זרוע היבשה), ושובץ כחובש בפנימיית גוש עציון. כמו בחייו האזרחיים כך גם בעת שירותו הצבאי איתי לא נפרד לרגע מהאידאלים והעקרונות שהנחו אותו, ובאחד הימים שב הביתה עם גור כלבים שנולד בבסיס ואשר רס"ר הבסיס חשב להמיתו. הגור זכה לשם "ג'ק" ולבית חם, ואילו נגד הרס"ר הגיש איתי תלונה.
אך המנוחה והנחלה עדיין לא הגיעו. שאיפתו של איתי לשרת כלוחם לא פגה אף לרגע, והוא החליט להפוך עולמות כדי להשיג את מבוקשו. לאחר התייעצות עם רופא היחידה החל להפחית בהדרגה את מינון התרופות שנטל ולאחר מספר חודשים התייצב בפני ועדה רפואית אשר קבעה לו פרופיל חדש: 82. איתי היה מאושר ומוכן לחתום על שס"ן (שירות סדיר נוסף) - ובלבד שיהיה הכי קרבי שאפשר. הוא התקבל לגיבוש לסיירת הנח"ל ומבין מאות החיילים שהחלו את הגיבוש, נמנה עם העשרות הבודדות שסיימו אותו בהצלחה. אכזבתו היתה רבה כשלא עבר את הסינון הסופי אך הוקל לו מעט כשנודע לו שהסיבה לניפויו היתה יתרת השירות הקצרה שנותרה לו.
לאחר יותר משנה בצבא החל איתי מסלול של טירון בחטיבת הנח"ל: טירונות ואימון מתקדם בבסיס האימונים החטיבתי בערד והמשך ההכשרה כחובש קרבי. במהלך המסלול הוצב עם יחידתו בגדה המערבית ולבסוף - הועבר לפלוגה המבצעית בגדוד 931, גדוד "שח"ם".
תוכנית ההתנתקות שיצאה לדרך ביולי 2005 מצאה את איתי בשומרון, נוטל חלק פעיל בפינוי היישובים חומש ושאנור. המתיחות הורגשה היטב באוויר ואיתי ספג אמירות כמו "חייל תסרב פקודה!" שנאמרו חדשות לבקרים. באותם ימים באה לקצה מערכת היחסים עם אור, והקושי גבר. לקראת פינוי עמונה, בפברואר 2006, התקרבה נקודת השבר לשיאה. הגדוד של איתי יועד לפנות את השוק בחברון, ולאחר שהושג הסכם והשוק התפנה מרצון, נקרא הגדוד ברגע האחרון לפנות את צירי התנועה לעמונה על-מנת לאפשר לכוחות המפנים לעבור. בלילה שלפני הפינוי התרחשה התנגשות אלימה - פיזית ומילולית - בין המתנחלים שניסו לחסום את הציר לבין חיילי הנח"ל. האירועים חוללו זעזוע עמוק בנפשו הפצועה של איתי; סערת הנפש שהיה נתון בה ומלחמת האחים שהיה עד לה הניעה אותו לנסות לארגן פגישת פיוס בין המתנחלים לחיילים, אך הצעתו לא זכתה לאוזן קשבת ולשיתוף פעולה. לאחר עשרים וחמישה ימים בבסיס, כאשר אמור היה לצאת סוף-סוף הביתה, הוכרז עוצר יציאות.
סמל ראשון איתי שוורץ נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ז באדר תשס"ו (16.3.2006) והוא בן עשרים ושתיים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון, בעיר שבה נולד ושבה יישאר לעולמי עד. הותיר הורים, אחות ואח.
לאחר נפילתו גילו ההורים כי איתי נהג לכתוב באתר היוצרים "במה חדשה" באינטרנט תחת השם "פריטיילס קריאייטר" (Fairytales Creater). איתי פירסם סיפורים דמיוניים (שבכולם יש גם מסר חברתי), קטעים פילוסופיים ומכתבי אהבה בעלי תוכן אוניברסלי. וכך הסביר את הכינוי שבחר בו: "פריטיילס קריאייטר. האם אי-פעם ראית את העולם מהעיניים של מישהו אחר? לא כולם רואים אותו כמוך, אתה יודע... דברים שנראים לך מוזרים וחסרי כל היגיון יכולים להיות פשוט גאוניים אם תחשוב עליהם בצורה הנכונה. צריך רק את הסבלנות בשביל לשוב על הדברים ואת הכוח לרצות להבין. אולי זה מה שחסר לנו, הבנה... אני רוצה ליצור את עולם האגדות שבו אוכל לחיות..." לאחר מותו שונה השם באתר לשמו האמיתי. יצירותיו מופיעות בכתובת:
http://stage.co.il/Authors/ItaySchvartz.
עוד גילו ההורים כי איתי היה פעיל בפורומים של מפלגת "עלה ירוק", התנועה הירוקה שהעדיף על פני אחרות. כאן התייחס לבעיות החברתיות במדינה, ובעיקר לבעיית הקרע העמוק בעם. ביום 5.6.2004 הוא כותב: "אני חוזר לבקר בפורום אחרי הרבה זמן שלא הייתי כאן ורואה פה עוד פעם המון ריבים. תכל'ס, נמאס לי לראות את כולם רבים עם כולם, חשבתי שבמפלגה כזאת זה לא יהיה... כולנו יהודים/אחים/בני אדם/בניו של האל או איך שתרצו להסתכל על זה. את השלום צריך להתחיל מבפנים."
בדם לבו כתב איתי ב-3.2.2006, בהתייחסו לאירועי עמונה: "... אני זוכר את השנאה שראיתי שם, את הכעס. ההתנתקות היא כאן, בינינו לבין עצמנו. הגיע הזמן לדבר. השלום צריך לבוא קודם כל מבפנים, לפני שנכנסים למשא ומתן עם האויבים מבחוץ."
כתבו הוריו של איתי: "יש אנשים שחיים בשביל עצמם ומתים בשביל המדינה. איתי חי בשביל המדינה ומת בשביל עצמו."