קורות חיים
בן פרחיה-אילה ויוסף. נולד ביום כ"ד בתשרי תשמ"א (3.10.1980) בשילה. אח תאום לתמר, שנפטרה בגיל שנה וחודשיים ממחלה. במהלך השנים, התרחבה וגדלה המשפחה ונעם זכה באחים ואחיות נוספים: דפנה, רבקה, דוד, אבי, רות, אפרת, אסנת ושמואל.
נעם החל את לימודיו בשילה, בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי 'אהל שילה' והמשיך לחטיבת-הביניים בבית אל. בגיל 15 עבר ללמוד בישיבה התיכונית של 'בני עקיבא' 'כפר הרוא"ה', וסיים את חוק לימודיו בהצלחה. על דמותו המיוחדת מספר חברו מאותה תקופה: "בכפר הרוא"ה למד נעם להכיר את סוג החברים אותם הוא מחפש. הוא חיפש חבר'ה שיהיו אמיתיים וחופשיים עם עצמם ולא יחפשו לעשות 'פוזות' או להיכנע לנורמות חברתיות".
בגיל הנעורים הצטרף נעם לחברה להגנת הטבע כחבר בחוג הסיור ו"חרש" את הארץ לאורכה ולרוחבה. הוא פרח והיה מהדמויות המובילות בחוג. גם לאחר שבני גילו כבר הפסיקו להגיע לסיורים, המשיך לשמור איתם על קשר ויחד יצרו מעין קבוצה, שהיתה נפגשת מדי פעם לשבתות משותפות. גם בתנועת הנוער 'בני עקיבא' היה פעיל ולימים היה למדריך.
בהגיעו לגיל 18 החל ללמוד בישיבת ההסדר בעתניאל. הישיבה, הידועה ברבגוניותה ובעידוד הביטוי האישי של תלמידיה, איפשרה לנעם לעסוק בתחומים רבים ומגוונים, להעשיר את השכלתו ולפתח את כישוריו: הוא הרבה לקרוא ספרות יפה, השתתף בסדנת כתיבת שירים, שמע הרצאות בהיסטוריה של הזמן החדש, ניגן בחליל, השתתף בקורס צלילה, הרבה לטייל בארץ, שלח ידו בעבודות מזדמנות וכמובן - למד תורה, גמרא ומחשבה, במסגרת השיעורים בישיבה. בהיותו אדם נעים הליכות, מלא שמחת חיים ואופטימיסט חסר תקנה התחבב עד מהרה על תלמידי הישיבה והיה לאחד מעמודי התווך שלה.
במרס 2000 התגייס נעם לצה"ל, לחיל-הצנחנים. לאחר שסיים מסלול יצא לקורס מ"כים בשאיפה להיות קצין. הוא חזר לישיבה לתקופת ביניים והתחזק באמונתו. מששב לצבא, שימש כמפקד כיתה בפלוגת מסלול בצנחנים והוצב איתה בחברון. חייליו יודעים לספר על דרכיו הפשוטות והשקטות להנעים את זמנם, למנוע חיכוכים ולגשר בין דעות שונות והכול - בשלווה וברוגע, כשחיוך נסוך על פניו ובביטחון עצמי. אחד מחבריו לשירות מספר: "היתה לנעם יכולת מיוחדת לעודד ולחזק בדרך שיצאה מליבו ונכנסה ישר ללב השומע... פשוט היה אכפת לו... אישיותו היתה מורכבת ממנהיגות, חברות וייחודיות. לכל דבר היה לנעם את הדרך שלו". נעם ידע לעמוד על עקרונותיו - כמו למשל על שמירת השבת - אך עשה זאת תמיד באופן שובה לב. היה בעל חום אנושי יוצא דופן והקרין לסביבתו אהבה רבה שהעידה על התעניינות אמיתית בזולת ועל יחס מכבד ושוויוני. אחד מחבריו מספר: "מעל לכל הדברים שנעם עשה ופעל בהם ריחפה תמיד השמחה. נעם הבין שהדרך של החיוך והצחוק יכולה רק להועיל ולמרות שהצחוק דורש התקרבות מסוימת ויחס מסוים עם האנשים, נעם לא נרתע, אלא השתדל להתקרב לאנשים שאיתם פעל. ... וכך, בכל מקום שהיה בו, הוא יצר אווירה מיוחדת, שאי-אפשר היה להישאר אדיש כלפיה. בטרמפים, ברכבת, בתחנה המרכזית, תמיד נעם הקרין אווירה מיוחדת של שמחה".
עם תום שירותו הצבאי שב נעם לישיבה בעתניאל במעמד של חייל בחופשה ללא תשלום מצה"ל. בשנה זו הביא לידי מיצוי מקסימלי את תכונותיו הפנימיות: הוא התנדב בארגון לחלוקת מזון לנזקקים וב'בית הגלגלים' - ארגון שמטרתו לפעול עם בני נוער נכים ובכך להקל על משפחותיהם. במסגרת זו פעל ב'שבתות כיף', במועדונית ובקייטנות קיץ לחניכים. נעם נקלט בחום רב על ידי החניכים והמדריכים כאחד. הוא לא נרתע מהטיפול באוכלוסיית המוגבלים, חלקם נכים מאה אחוז, ועשה זאת במסירות לב ונפש. מעידים עליו כי יצא מגדרו לשמח את החניכים ולהעניק להם תחושה של שווים, תוך הנחלת הערכים שהאמין בהם: "למדתי מנעם שחשוב להשתלב בחברה. ידעתי את זה, אבל מנעם למדתי..." מספר אחד מחניכיו. ואחר מוסיף: "הוא ידע למצוא דרך גישה איכותית ללבו של כל אחד ואחת מאיתנו... הוא היה צנוע. אדם שאהב את ארץ מולדתו, שבשבילו היתה 'ארץ זבת חלב ודבש'..."
נעם דגל בקירוב לבבות והפליא לממש זאת, באופן התנהגותו ובדרך שהעביר בה את המסרים: "בקבוצה כמו שלנו, שבה יש דתיים וחילוניים יחד, יש לעתים חילוקי דעות ואי-הבנות. נעם הצליח בכשרונו הרב ובקסמו האישי לחבב את הדת ולתת לחבר'ה החילוניים תדמית של דתי שאפשר גם לדבר אתו ב'ראש טוב'".
כפועל יוצא מפעילותו ההתנדבותית ב'בית הגלגלים', קשר נעם קשר אמיץ עם המדריכים ופעל לגיבושם החברתי. כשראה את צימאונם להכרת היהדות החליט לעשות מעשה, ויחד עם חברו אלעד, הקימו את 'המרכז למודעות יהודית', ששם לו למטרה להפיץ מושגים בסיסיים ביהדות, לקרב יהודים אל התורה והמצוות בחיוך ובלב חפץ. המדריכים סיפרו שנעם עשה זאת בפשטות וללא שמץ התנשאות: "נעם מאוד רצה להנחיל מסורת חדשה של פעילות למדריכים. לפי הגדרתו היה צורך רק בכך שכל אחד יביא מעצמו למפגש". השיעור הראשון - והיחיד שהספיק להעביר - היה בנושא האהבה. הוא בנה אותו בדרך מקורית ומעניינת: הוציא מדברי חז"ל מקורות בנושא האהבה, למד אותם וניסה לגבש תפיסה חז"לית בסוגיה. על כך מספרים החברים: "נושא כל כך רחב ועמוק במושגים דתיים וחילוניים כאחד... נעם הפליא לדבר ולשתף אותנו במחשבותיו על סוגי האהבה השונים ועל מהות אהבה שאינה תלויה בדבר. ייתכן שבחר דווקא בנושא זה על-מנת לעורר את הדיון על משמעות העשייה בבית הגלגלים".
אך נעם לא הסתפק בכך. במקביל לפעילותו ההתנדבותית חיבר וחילק - יחד עם חברו - עלונים ובהם שיעורים והרצאות בנושאים שונים מעולם היהדות והמסורת; יחד הקימו דוכן להנחת תפילין וחלוקת נרות שבת וכן נתנו שיעורים ביהדות בבסיס משמר הגבול ובאוניברסיטת בן-גוריון - מקום לימודם של מרבית המדריכים של 'בית הגלגלים'. ואת הכל עשה בדרכו הנעימה, המזמינה ומאירת הפנים.
בד בבד עם פעילותו הענפה בחיי הקהילה, לא זנח את לימודיו בישיבה והצליח גם להגיש עזרה לאחותו ולגיסו, תושבי עתניאל. דפנה, אחותו, מספרת: "הייתי עדה לתהליך התבגרות ומודעות שעברת - הכרת בתכונותיך, בכשרונותיך ובחסרונותיך. קיבלת את הדברים, חשפת את האמיתיות שבך, שמחת בכך, הרגשת מתקדם, נפתח". נקל היה לזהות את התחזקותו הרוחנית של נעם, ודפנה ממשיכה ומספרת: "העמקת בתורה, הבנת והפנמת את ערכיה, את מוסריותה ובעיקר את הצד הישים שלה. הגעת למעין השלמה בהבנת ובאהבת התורה וחיפשת דרכים ליישם אותה בחייך..."
נעם עשה את השבתות והחופשות בבית הוריו בשילה והיה מתחלק עם בני המשפחה בעבודות הבית. הוא מצא זמן גם להשקיע בחברים ובטיולים ואף עבד, כמלווה ומאבטח טיולים. נתינתו הבלתי פוסקת, מבלי לחשוב על עצמו, ליוותה אותו עד רגע מותו.
ביום כ"ג בטבת תשס"ג (27.12.2002) נפל נעם בקרב בעתניאל והוא בן עשרים-ושתיים. היה זה יום שישי. נעם, שהיה אחראי בישיבה על תורני המטבח, עמל וטרח משעות הצהריים - יחד עם שלושה תורנים נוספים - על ארגון האוכל וסידור חדר האוכל. הוא עשה זאת בזריזות; היה חשוב לו שארוחת השבת תהא מוצלחת ושדבר לא יחסר. באותה שבת התארחה בישיבה קבוצה מישיבת 'הר עציון'. הערב ירד והסועדים התכנסו בחדר האוכל כאשר שני מחבלים מתנועת הג'יהאד האסלאמי, מחופשים לחיילים וחמושים ברובי אם-16 ורימוני יד, הצליחו לחדור לישיבה. מיד עם כניסתם לישיבה פתחו המחבלים באש לכל עבר. הם התקדמו - תוך כדי ירי - אל המטבח ונכנסו אליו דרך דלת השירות האחורית. באותה שעה סיימו נעם ושלושת תורני המטבח לסדר את המנות העיקריות על צלחות ההגשה ועמדו להוציאן לחדר האוכל. נעם, שקלט את המתרחש, גילה תושייה ונעל מיד את דלת ההזזה המפרידה בין המטבח לחדר האוכל, שישבו בו אותה עת עשרות סועדים - מורים ותלמידים. בכך חרץ את גורלו אך מנע אסון כבד יותר. הוא לא הספיק לשלוף את אקדוחו האישי בטרם נהרג מאש המחבלים שפגעו בו בגבו. המחבלים, שלא הבחינו בבריח הקטן שבצד הדלת המובילה לחדר האוכל, לא הצליחו לפרוץ אותה. חלק מהיושבים בחדר האוכל, שנשאו עימם נשק, השיבו אש לעבר המחבלים. לוחמים מגדוד 'לביא' שנזעקו למקום חיסלו את המחבלים לאחר קרב.
נעם הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בשילה. הותיר הורים, חמש אחיות ושלושה אחים. עימו נפלו טוראי יהודה במברגר, צבי זימן וגבריאל חוטר. עוד מספר חיילים ואזרחים נפצעו.
כתבות רבות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית התפרסמו וסיקרו בהרחבה את נסיבות האסון ושיבחו את פעולתו המהירה של נעם.
ביום השלושים לנפילתו יצאה לאור חוברת ובה לקט מפרי עטו בסוגיות שונות ביהדות.