תפריט נגישות

סרן גד מרשה ז"ל

גד מרשה
בן 30 בנפלו
נולד באתיופיה
התגורר בקרית ארבע
התגייס ב-1990
נפל בפעילות מבצעית
בב' בטבת תשס"א, 28/12/2000
מקום נפילה: מעבר סופה
באזור רצועת עזה
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל
הותיר: הורים וארבע אחים

קורות חיים

סרן גדי מרשה הי"ד, בוגר ישיבת "אחוזת יעקב" (שנת תש"ן), היה הקצין הישראלי הראשון ממוצא אתיופי באחד מהיחידות המובחרות בצה"ל, הגששים. דרכו בצבא, כמו דרכו בחיים, היה סיפור הצלחה - עד לאותו יום שביעי של חנוכה, לפני שנה, כאשר גדי נהרג בפיצוץ מטען במחסום סופה שברצועת עזה, יחד עם חבלן משמר הגבול יונתן ורמולן הי"ד. פתאום באו לקצם כל החלומות וכל התקוות - של גדי, של חבריו, של בני משפחתו. גדי ז"ל היה בן שלושים במותו. הוא נקבר בבית היקברותך הצבאי שבהר הרצל בהלוויה רב משתתפים שיחד עם בני משפחתו וחבריו נכחו גם מפקדי וחיילי צה"ל, שרי ממשלה ואישי צבור רבים. ספדו אותו אחותו שתחי', מפקדו, רבה הראשי של קרית ארבע הרב דב ליאור שליט"א ומנכ"ל ישיבת אחוזת יעקב וראש הישיבה לשעבר הרב צ.מ. גלינסקי.

פיני גנון, מפקדו של גדי ז"ל, ספד אותו בהתרגשות רבה. "כל השירות הצבאי שלך גדי היה בעזה. "כל השירות הצבאי שלך גדי היה בעזה. הכרת כל שביל, כל אבן, כל עץ. רק לפני שבועיים ישבנו יחד באותו מקום שבו תיהרג - וסיפרת לי על תוכניותיך להתחתן באביב הקרוב. חגגנו יחד, ואפילו התחלנו לתכנן את החתונה. אמרת שרצית להינשא בגינה מלאה פרחים בירושלים. ברור שלא התכוונת לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. קשה להאמין שבמקום החגיגה העתידה, אני עומד פה היום ומדבר עליך בלשון עבר".

סרן גדי מרשה ז"ל עלה לארץ מאיתי ופיה עם בני משפחתו לפני עשרים שנה, והתיישב בקרית ארבע . בישיבת "אחוזת יעקב", הוא לא היה אחד מן החבורה - הוא היה הארי שבחבורה, למרות אישיותו השקטה ולמרות רצונו להיחבא אל הכלים, חבריו של גדי ראו אותו מנהיג הכיתה. הוא הצטיין בלימודיו והיה לאות ולמופת לתלמידים הצעירים ממנו, ולא רק לבני עדתו.

בשנת תש"ן, גדי התגייס לצבא והתנדב ליחידת הגששים. את קורס הקצינים הוא עבר בהצלחה ואז חזר ליחידתו ותפס פיקוד. הוא היה היהודי היחידי ביחידה, כל היתר היו בדואים. חייליו העריכו אותו וכיבדו אותו, וסימן לכך הוא ששבוע אחרי הפיגוע, החיילים בטלו חגיגת חג דתי חשוב לאות אבל על מיתתו כפי שהסביר אחד מחייליו, גדי תמיד הראה שהוא הולך יחד עם חייליו ומכבדם. בחודש רמאדאן, כשהחיילים היו בצום יומי, גדי אף פעם לא אכל או שתה בנוכחותם. בלילות, הוא ישב איתן והכין להם קפה. חייל, גשש ומפקד מצטיין, כל החיילים ששרתו תחת פיקודו אהבו אותו וכבדו אותו.

שבוע לפני האירוע הטרגי שהסתיים במיתתו, גדי התראיין ל"ידיעות אחרונות". וכך הוא התבטא: "המשאלה שלי היא שנעבור את המצב בו אנחנו נמצאים בשלום, בלי שלכוחותינו יהיו פגועים, ושישרור שלום אמיתי. אני מרגיש מצוין וגאה להיות חלק מהמערכת ברגעים הקשים האלו. כשהמצב קשה, אני אישית מרגיש טוב מאוד. אני גאה במה שאני עושה. אם אנחנו לא נעשה זאת, אין מישהו אחר שיקום ויגן על המדינה. התחום שאני נמצא בו הוא מאוד חשוב. זו עבודת קודש. המשימות מאוד מורכבות ואתה עלול למצוא את עצמך בסכנת חיים. הדרך להגיד תודה למדינה זה לשרת בצבא. מי שלובש מדים לוקח את הסיכון כחלק מהחיים".

גדי תמיד זכר את ימיו בישיבה. הוא שמר על הקשר עם מחנכיו ומדריכיו, וכמובן עם חבריו לכיתה. הוא ביקר רבות בישיבה, בדרכו חזרה לעזה בתום רגילה או חמשוש, ותמיד מצא את הזמן לדבר עם תלמידי הישיבה על חשיבות הלימודים. גדי לא זכה לראות את הגשמת חלומותיו - להינשא ולהקים משפחה. את המשפחה שהוא השאיר אחריו בביתו בקרית ארבע, בצבא, ובישיבה - הם, אנחנו, תמיד נזכור אותו.



יהי זכרו ברוך.

בניית אתרים: