סמ"ר הרן אליעזר פרנס ז"ל

קורות חיים

בן יהודית ומשה. נולד ביום ה' באדר ב' תשל"ו (7.3,1976) בתל אביב. ילד רגיש, חכם ומוכשר, שניכר היה כי קורץ מזן מיוחד. בהיותו בן שלוש עבר עם משפחתו לרמת השרון, בה גדל והתחנך. הרן החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "קרית יערים", המשיך בחטיבת הביניים "נווה מגן" וסיים בתיכון "אלון" בעיר, במגמה הפיסיקלית. הרן היה שילוב מעניין של ילד-נער-גבר. לא בכדי התחבב על כל מי שבא עמו במגע, שכן היה אדם חברותי שאהב לעזור לאחרים, "נשמה טובה" של ממש. הרן בלט בנטייתו החזקה לאמנות ובידי הזהב שלו. בשעותיו הפנויות עסק בציור, רישום ופיסול, ויצירותיו עוררו התפעלות. בשנתו האחרונה גילה עניין במיסטיקה והחל לפתח גישה פילוסופית חדשה לחיים. הוא תכנן תוכניות לעתיד ודיבר על לימודי ארכיטקטורה.

משקרב מועד גיוסו לצבא, החל הרן לשקוד על שיפור כושרו הגופני, מתוך מטרה להצטרף לקומנדו הימי. באותם ימים כתב לאביו: "...הגיוס שלי הולך ומתקרב מיום ליום... האמת היא, שאני קצת מפחד מהגיוס, כי אני לא יודע למה לצפות ואני גם יודע שזו נקודת מפנה ושינוי אמיתית בחיי...".

ביומן האישי שניהל, התייחס הרן לאיכות החיים בארץ ורשם את הערותיו והשקפותיו על נושאים כגון פוליטיקה ופוליטיקאים, חברה, מדינה וממשלה. יומנו אבד בעת האסון שקיפד את חייו.

בתחילת חודש אפריל 1995 התגייס הרן לחיל הים. הוא שירת בשייטת כתשעה חודשים, עבר מסלול אימונים קשה והגיע עד לשלב האחרון, אך אז נאלץ לפרוש בשל מחלת ים קשה ועקשנית. חבריו בשייטת אהבו אותו מאוד וכך גם המפקדים, שעשו כל שביכולתם כדי למנוע את פרישתו ממסלול האימונים. על אף האכזבה, שמר הרן על מוטיבציה גבוהה והחליט להתנדב ליחידה מובחרת, שגזרת הפעילות הקבועה שלה בלבנון. הוא שובץ בחיל הרגלים, עבר אימונים מתקדמים והוכשר כחייל קרבי. בין היתר, עבר קורס צניחה וקורס לגילוי מטענים. מפקד היחידה סיפר: "הרן נמנה עם זן מיוחד של אנשים, שלא מוצאים כל יום. הוא השתלב בין חבריו במהרה והיה לעמוד התווך של הפלוגה. חבריו ביחידה ראו בו דמות לחיקוי, חסרת פחדים ומעצורים".

סמוך ליום הולדתו העשרים ואחת נגדעו באחת חייו של הרן. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב ושבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם הרן. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר הורים, אחות - ענת ושני אחים - אדר ומתן. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "הרן שירת כלוחם מפעיל-כלב ביחידת 'עוקץ' של מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי, ותואר על ידי מפקדיו כחייל מסור, בעל רמה אישית גבוהה, שגילה עצמאות בביצוע תפקידו והפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי. הרן ניחן בכשרון אמנותי, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד". מפקד היחידה בה שירת הרן, הוסיף: "את יפי החיים ואהבת הטבע שמצא הרן, נמשיך אנו לחפש."

העיתונות סיקרה בהרחבה את האסון ובכתבות שהתפרסמו נכתב גם על הרן. משפחתו הנציחה את זכרו בהכנסת ספריות תורניות על שמו לבית הכנסת "יגאל אלון" ברמת השרון ולבית הכנסת "אוהל משה" בירושלים. אביו של הרן הוציא ספר שירים לזכרו, הנושא את השם "היה לנו בן... היה לנו אח...". בספר, אסופת שירים מפרי עטו של האב וכן ציורים, תמונות ומכתבים של הרן מתקופות שונות בחייו. אחד השירים בספר, "ימים של עופרת":

"בימים כבדים של עופרת/ כאשר אתה ולבדך/ מבכים את מותך/ ועודך תוהה/ מדוע אתה משלים/ עם כל זה./ מתברר לך לפתע/ שאתה מוג-לב/ ועוד/ מחכים לך/ הרבה מיתות וימים/ של עופרת כבדה."

שיר נוסף נקרא "מכתבים": "אבא,/ אין מה לעשות/ בעניין הדמעות.../ לדמעות תתייחס כמו/ למכתבים. מכתבים/ שאני שולח לך אישית/ מאי-שם. כל דמעה/ והסיפור שלה. העיקר - / אני אתך וגם נראה לי/ שכבר לא אעזוב אותך./ ובעצם, אם נחשוב לרגע,/ מעולם לא היינו/ כל כך הרבה ביחד. .. / אני ואתה, לבד./ כאילו אחד./ שלך, הרן."

קטע משיר נוסף: "הנער הזה, כמו רבים אחרים,/ הלך שעה שנדרש ללכת./ לא מטעמה של פקודה או - תעודה./ בדרכו שלו הלך ומצו הלב.../ והוא בחר בשבילים של עפר; ימים אפורים של עופרת;/ בנתיבים-של-ים ובנתיב-האש והשלהבת./ בדמי-ימיו הלך, ימי דמים./ הלך ללא שוב. נפל ולא קם./ לא לבדו נפל, כי - יחד עם רעיו./ יש אומרים שכבר בלילה ההוא -/ הצטרפו כולם כאחד לגלקסיות/ הזוהרות של 'נערי ארבעים ושמונה'/ ושל הזמנים האחרים./ וזה הסך, סיכום הלוז והעיקר. ותו לא./ ורק נוסיף נ.ב. חשוב, לצורכי ציבור/ ואחריו סיכום אישי והערה./הנער הזה/ ואלפי רעיו האחרים/ צרופי-נפש וזקיפות קומה/ הם שלבים/ בדברי הימים של אומה/ ופרק חשוב/ בהגדת התקומה/ של עם ומדינה/ בעת החדשה. ומכאן/ מאליו יובן/ שאת התואר המפוקפק/ 'משפחת שכול' / אני דוחה מכל וכל. / למיטב אמונתי/ בננו הרן/ וכל האחרים/ תרמו למדינה/ ובעיקר לעם - / חיים!"