קורות חיים
טייכנר, יערית (סופיה) בתם הבכורה של אסתי ומירון. נולדה ביום י"ח בסיוון תשל"ט (13.6.1979) בנהריה.
פיקחותה הרבה של יערית ניכרה עוד בינקותה. בגיל אחד-עשר חודש החלה מדברת ומאז לא חדלה להפתיע. היא החלה את לימודיה בבית-הספר היסודי 'ויצמן' בנהריה והיתה תלמידה טובה ויוצאת דופן בכישוריה. בשנות לימודיה בבית-הספר היסודי היתה יערית פעילה בחוג התעמלות מכשירים ובחוג גלגיליות.
רגישותה של יערית למצוקת הזולת בלטה כבר בילדותה. כך למשל, כשהיתה בכיתה ב', מראהו של אדם השובת ליד בניין העירייה נגע לליבה, היא הגישה לו את ארוחת הבוקר שלה, הבטיחה לשוב למחרת היום, ועמדה בדיבורה.
יערית החלה את לימודיה התיכוניים בתיכון המקיף בנהריה. היתה בעלת מודעות פוליטית וחברתית גבוהה וגילתה עניין ומעורבות בדיונים בתחומים אלה. כושר המנהיגות הביא לבחירתה לנציגת בית-הספר במשלחת תלמידים שיצאה לגרמניה בסתיו 1995.
יערית ניחנה בכשרון כתיבה ויכולת ביטוי נדירים ושימשה ככתבת בעיתון בית-הספר, 'הנחשול'. כ'אשת ספר' אמיתית הקדישה שעות לקריאה ובפרט אהבה סיפורת ישראלית חדשה. לא פלא הוא כי המקצוע האהוב עליה היה ספרות, ובשיעורים הפגינה כושר ניתוח מעולה. יערית אף כתבה שירים, מהם קראה במשדרי רדיו ליליים בתחנות האזור.
כנערה משכילה ורחבת אופקים גילתה עניין בתחומים רבים ומגוונים, ביניהם קולנוע, תיאטרון ועיתונות. היא אהבה להאזין למוסיקה, ובפרט ללהקת הרוק 2.U. ולשירת זמר עברי. בשנה שבה התרחש אסון פסטיבל ערד שהתה יערית באזור הסכנה ואך בנס הצליחה להיחלץ מהמקום.
לכל אורך חייה היתה יערית מוקפת בחברים וחברות. לשונה החדה כתער, שנינותה וחוש ההומור שלה היו לשם דבר. קשה היה להתעלם מנוכחותה הכובשת: בוגרת משנותיה, חייכנית ונעימה, מעניקה ואוהבת ללא גבול.
יופיה ופניה עשירות ההבעה נקלטו היטב בעדשות המצלמה. פעמים רבות דחתה הצעות של צלמים מקצועיים אשר הציעו לה לקחת חלק בסרטוני פרסומת.
יערית מעולם לא חששה לומר את אשר על לבה. מגיל צעיר גילתה מחשבה עצמאית, דבקה בעקרונותיה ומיאנה לציית למוסכמות. כאשר נתגלעו בינה לבין הנהלת בית-הספר מחלוקות בלתי ניתנות לגישור עזבה את המוסד ועברה ללמוד בבית-הספר האקסטרני 'נאור'. גם שם הצטיינה בלימודיה וסייעה רבות בהעברת חומר הלימודים לנבחנים
הבוגרים כמו גם למורים עצמם. היא שמרה על קשר עם חבריה מהתיכון הקודם וסייעה בתיווך בינם לבין ההנהלה.
במקביל ללימודיה סייעה לחברה דאז, ניר, לנהל מסעדה על חוף הים של נהריה, שכיום נקרא על שמה: חוף יערית. רבים מיושבי החוף מצאו אצלה אוזן קשבת ולא אחת תרמה מכספה הפרטי לנזקקים. יערית גילתה גדלות נפש כאשר אימצה קשיש, והזמינה אותו לבית הוריה ערב-ערב עד אשר היה לבן משפחה של ממש.
יערית היתה בת למשפחה ענפה מצד אמה. היא היתה קשורה במיוחד לסבה וסבתה. את סבה ז"ל, משה, סעדה בחום ובמסירות בתקופת מחלתו. להוריה שימשה חברה נאמנה ושותפה לדרך. עוד בהיותה כבת תשע רשמה לזכותה הישג מרשים בעת ביקורת של משרד
התיירות לדירוג בית המלון שניהלו הוריה. בביטחון ובגרות עמדה מול המבקרים ונתנה הסברים על האזור. בזכותה דורג בית-המלון בשלושה כוכבים. בבגרותה, נקלע בית המלון לקשיים והמשפחה החליטה להסב אותו להוסטל לנפגעי נפש. יערית תמכה בהחלטה ונטלה על עצמה חלק נכבד בתפעולו. היא העבירה הרצאות בתחומי אקטואליה, סייעה בהכנת הארוחות וליוותה את החוסים בצאתם לטיולים.
באמצע חודש דצמבר 1997 התגייסה יערית לצה"ל, לחיל-הרפואה. היא עברה קורס פקידות רפואיות והיתה מהחניכות הבולטות בו. בסיומו הוצבה ביחידת הקישור במרכז הרפואי של הגליל המערבי, בבית החולים בנהריה. היא התחבבה במהרה הן על הצוות והן על המטופלים הרבים. יערית תרמה רבות להכנת היחידה לביקורת מטכ"לית אשר עברה, בציון גבוה, לא מעט בזכותה. לאחר תקופה קצרה בתפקידה קיבלה זימון לקורס קצינות. אך יומיים בלבד לפני התחלת ה'גיבושון' לקורס קיפחה יערית את חייה בתאונת-דרכים מחרידה.
יערית נפלה ביום י"ג באייר תשנ"ח (9.5.1998) בעת שירותה והיא בת תשע-עשרה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. הותירה הורים, אחות - אדוה ושני אחים - דרור ואלירן.
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: "יערית תוארה על-ידי מפקדיה כחיילת פקחית ובעלת יכולת אישית גבוהה, שביצעה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, תוך גילוי רגישות רבה ורצינות. יערית סייעה לסובבים אותה בכל עת, בלטה בשמחת החיים ובמרצה והיתה אהודה ומקובלת על מפקדיה וחבריה כאחד".
מפקד היחידה שבה שירתה כתב למשפחה: "יערית נתגלתה לפנינו כדמות דומיננטית, שביצעה תפקיד שהלם את אופייה, את רצונה לעזור לסובלים ולחולים ואת יכולתה לעשות כל זאת ברגש, בעדינות, בהתאם לצורכי המטופלים וללא כל משוא פנים. מותה הפתאומי הכה את כולנו בתדהמה ואין המלים מסוגלות להביע את הרגשות, את האובדן ואת החסר הנותר בכולנו".
המפקדת הישירה של יערית נפרדה ממנה: "גובה מאה חמישים ושישה סנטימטר אך טוב ורוחב לב של אלפי קילומטר... יעידו עשרות המסופחים והמאושפזים על חיילת שדאגה להם בכנות ולא סתם עשתה עבודתה לצאת ידי חובה. צחוקה המיוחד, לו קראנו צחוק צבאי קצר, עדיין מהדהד במשרד כמו כל עשייתה... איך נפרדים מנערה שעוד חודש היתה אמורה להיות בת תשע-עשרה ובמקום לתת פרחים ביד מניחים אותם על קבר?"
כתבות שהתפרסמו בעיתונות תיארו את נסיבות נפילתה של יערית והאירו את דמותה. מקומון פירסם שירים שנכתבו לזכרה, ובהם הקטע הבא: "פרחו סביבי כבוסתן דרדרים,/ יפים עד כאב ועוקצים,/ והם הולכים ופוחתים,/ נופלים זקופים/ בשיא פריחתם.../ כמו יערית הקטנה, שברגע שטות נקטפה/ נקטפה מהזר, באש,/ באסון נורא שהתרחש,/ והפרח עם פני המלאך/ בסבל נורא הושחת ונפח..."
חבר אחר כתב: "בתחילת הדרך הגעת אל סופה./ דרך חייך, שהיתה כה קצרה,/ אל בוקר חדש כולתה בשריפה/ עכשיו לנצח תישארי צעירה,/ עם החיוך המתוק, רוחב הלב, פשוט יפה".
משפחתה של יערית הנציחה את זכרה בפינת ההמתנה של ר"מ 2 בבית-החולים בנהריה
בתרומת מכשיר טלוויזיה, מתקן מים קרים ומערכת ישיבה. עוד יזמה המשפחה הוצאת ספרון תפילה לזכרה וכן נקבע לוח שיש על שמה ליד ארון הקודש בבית-הכנסת בנהריה. על מצבתה של יערית נחקקו המלים: "מאישיותך הסוחפת נותרו לנו צחוק, בכי ומה שביניהם - אהבה".