04.12.1999
אתחיל את המכתב בתאריך ה-10.12.1996, תאריך זה הינו היום שבו התהפך עולמי, ליבי נשבר לרסיסים, ולמעשה כל הבסיס שעליו חונכנו - תמיד להיות חזק - לא להישבר, לנסות לא להראות רגשות, התמוטט - יום זה הינו היום שבו הודיעו לי על מותך, תהליך ההבנה והעיכול כי נהרגת לקח לי מספר חודשים - חודשים אשר הביאו אותי לקראת מחשבות קשות ואיומות, מחשבות של אשמה - למה לא הייתי שם כדי להציל אותך, להיות לך גלגל הצלה, איך אני - אחיך הבכור נטשתי אותך - לא הייתי שם בשבילך ברגע הגורלי ביותר בחייך ובחיי.
ביום שנהרגת מתני - אסתר ואני ישנו באוסטרליה בתוך מין אוטו קרוואן, התעוררתי שטוף זיעה, הכר היה רטוב מדמעות כל גופי רעד - הערתי את אסתר ואמרתי לה שחלמתי שמישהו מת בישראל, חשבתי שהמת הוא לא מהמשפחה שלנו, אלא בטח אדם זקן בן 80, הרי בסופו של דבר לכולנו זה יקרה.
אמרתי לאסתר כי זה לא הגיוני כי מישהו מהמשפחה שלנו ימות - הם חזקים צעירים, יפים, למעשה סבתא לעולם לא היתה לי, כך שלא חוויתי אובדן של אדם אהוב לפני, ידעתי כי אתה מתני נמצא ביחידה אשר אני המלצתי לך ללכת אליה, אני זוכר את השיחות הארוכות שהיו לנו בנושא הזה, שיחות שבהם אתה לא התווכחת, נתתה לי את הרספקט של אח צעיר לבכיר יותר, פשוט שאלת שאלות ואני לא כל כך התייעצתי איתך אלא פשוט אמרתי לך שאני חושב שהשייטת היא המתאימה לך ביותר, משום ששם הקואורדינציה וכושר הניווט הם לא החשובים אלא כח הרצון, ההתמדה וההבנה כי לא נולד האדם שישבור אותך, בדיוק כזה אתה היית וידעתי כי המסלול הזה יתאים לך כמו כפפה.
אני חושב שהסיבה האמיתית לכך שהמלצתי לך ללכת לשם היא משום ששם לא מתים, שם במקרה הגרוע ביותר מקבלים שברי הליכה, גו שבור, דלקת ריאות, או סינוסיטיס, אבל לא מתים מזה, זה היה הקו אשר הנחה אותי - לשמור שלא יקרה לך שום דבר.
מי האמין שדווקא אתה אח קטן שלי, שדווקא במקרה שלך כל הסטטיסטיקה תשתנה, מי האמין שאפשר למות שם בתאונת אימונים מיותרת אשר לא הייתה צריכה לקרות.
מתני - התאונה המקוללת הזאת הצליחה, הצליחה לשבור ולרסק אותנו, מעבר לחיוכים, לבדיחות, ולכאילו חזרה לשיגרה - אנחנו, כל אחד והאסון שלו, אתה יודע מתני - אני לא זוכר את עצמי או את אבא בוכים, אבל מותך הצליח לגרום לזה, מותך גרם להידוק היחסים ביני לבין אבא, אבל זהו קשר של שני גברים אשר חטפו את המכה הכי כואב המקום אשר ניסינו להסתיר אותו כל החיים.
אני מוצא את עצמי רואה את אבא בסיטואציות של כאב של דמעות אשר פורצות ללא שליטה, בכל מיני סיטואציות אשר מזכירות לו את המערכת היחסים של שלושתנו - הגברים של משפחת פוליבודה, אבא בהחלט מתפקד כאב המשפחה - אבא מקסים תמיד הוא היה, אבל את הכאב שאבא חווה לא ניתן להסביר במילים - אתה מאוד חסר לו, היית לא רק בן שלו אלא גם החבר הכי טוב שלו.
אני רואה את עצמי, הולך ברחוב או רואה סרט בקולנוע, כל סיטואציה של קשר בין אחים מזכירה לי אותנו, מידי פעם אני מנסה לראות את מכבי תל אביב בטלויזיה, אבל לא מסוגל, זה יותר מידי מזכיר אותנו יושבים עם אבא בכפר חיטים וצורחים וממציאים מקצועות חדשים לאימו של השופט, אני מוצא את עצמי בוכה בסרטים הכי טיפשיים ללא כל סיבה, מסיים תואר בהצטיינות בשבילך אבל עכשיו תורך לא להיות כאן בשבילי.
מתני - שמור על כולנו מלמעלה, על אמא, אבא, דגניתי ודקלה שלא נישבר, שנמשיך להיות כמו שהיינו פעם.
מתני כל מה שיש לי להגיד לך שאני פשוט אוהב ומתגעגע אליך מאוד מאוד, ושמח שהכרתי אותך אפילו אם זה רק ל-20 שנה.
אני