מתני,
מתני שלי,
אח קטן שלי,
בשתיים לפנות בוקר הגיע הטלפון.
כשהוא צלצל ידעתי שמישהו מכם מת לי.
כשהלכו לפתוח להם את הדלת אמרתי לעצמי
בקול רם: מתני שלי מת.
לפני שנה בערך היתה לי אותה הרגשה.
הרגשתי שאתה במצוקה, שקרה לך משהו
ואני ואורית התחלנו לעשות כל מיני טלפונים
עד שהתברר שלא היתה שום תאונה ושהכל בסדר.
איזו הקלה...
אבל הפעם כבר אף אחד לא שמר עלינו
ואף אחד לא חשב שזה יותר מדי
ומרגע לרגע התברר שאין פה טעות ואין שום תקווה.
אנחנו כבר לא נתראה בחיים, לעולם.
אח קטן שלי.
העצב הכי רגיש שלנו,
חזק ויפה וכל-כך דומה, אבל גם שונה.
יותר שקט ויותר מחושב אבל יודע לגעת
בלב, בפינות הכי עמוקות וזה כל-כך כואב.
מתני,
זה כל כך כואב.
וזה תופס ולא מרפה.
אני רוצה לחשוב שטוב לך וליאיר שם.
אני מדמיינת אתכם מנסים להבין מה קרה שם,
בנמל ולמה.
תמיד היינו אומרים שמתני קיבל את העיניים
הכי יפות בין ארבעתנו.
אני תמיד אזכור את העיניים שלך
והקול שלך וההערות שלך.
אני מאוד אוהבת אותך, ילד חמוד,
ותמיד תמיד לאן שאני אלך
אתה תהיה שם איתי
וניפגש בסוף אתה יודע.