סגן יאיר נבנצאל ז"ל

בס"ד יום שני, כז' סיון ה'תשס"א
במלאות השלושים לפטירתו

לדבר על יאיר באופן שכזה, בזמן עבר, זה דבר שאיננו נתפס.
הלב מסרב להכיר במציאות חסרונך, דמותך חיה כל-כך אתנו עד שעובדת חסרונך לא מתעכלת.
עשר שנים של קשר אמיץ זה לא דבר שנעלם ביום אחד. חברות הינה קשר בין אנשים וכשאחד מהקצוות משתחרר פתאום, החבילה כולה רועדת.
כל טיול, ביחד, בכל הארץ: בגולן, בגליל, עמק יזרעאל, מדבר יהודה עם ה - CHAMP אתה על ההגה, כל חופש, כל בין הזמנים, כל רגילה תמיד ביחד.
בטיול האחרון שלנו, התמונה האחרונה שלך באלבום - חודש לפני שנרצחת - חוהמ"פ, יום שישי, שרוליק אתה ואני בעין השופט גיחה קטנה, ככה ,רק שלושתנו שוחים, עושים על האש, קפה בדרך קבלת טלפון מאחד החיילים שנשארו שבת בבסיס שאין להם עיתונים לשבת כיון שקמו מאוחר ולא באו בזמן לקחת אותם מהשלישות. באותו הרגע, נעצר העולם, התחלת להרים טלפונים לחצי מהצבא, באמצע טיול של החבר'ה, כדי לדאוג שלחיילים שנשארו שבת בבסיס יהיו עיתונים. מבחינתנו היה זה טיול הפרידה שלך מאתנו.
במוצאי שבת, קבוע, כשאנחנו בבית, אתה מגיע לאזור ואנחנו נפגשים בכל מקום שלא יהיה ותמיד אם אני צריך, ואין לי אוטו אתה מגיע עם ה - CHAMP עד הבית לאסוף אותי, בלי שום חשבון בהלוך ובחזור, גם אם זה מאריך את הדרך וגם אם כבר מאוחר ואתה עוד צריך להגיע הביתה עד לנוה צוף, תמיד - עד הבית. במוצאי שבת האחרון דיברתי אתך שתגיע כמו כל מוצ"ש, היתה גם מסיבת ארוסין באותו מוצ"ש ואמרת שנראה לך שהפעם לא תרד אלא תישאר בבית, לא לחצתי עליך כיוון שסך הכל כבר היה מאוחר ולא כל החבר'ה היו בבית. בדיעבד, התברר שזו היתה הפרידה שלך משבת ומהמשפחה בסעודת מלווה מלכה הייחודית והכל-כך לא שיגרתית שעשיתם ביחד.
באחת הפעמים האחרונות שקפצת לבקר, התווכחנו על איזה פרט מסוים במעמד שלנו בצבא אם אנו זכאים לו או לא, אתה טענת שאין לנו זכות לכך ואני טענתי שיש לנו. אחרי שבועיים בערך כשהייתי בישיבה קיבלתי ממך טלפון, סתם באמצע היום, התקשרת כדי לומר לי שבמקרה כשסידרת את החדר שלך מצאת חוברת מסוימת ובה כתוב שצדקתי. חשבתי על זה מיד אחר-כך, שהתקשרת רק כדי לומר שצדקתי, אתה, שיש לך דעות מוצקות ובטח ובטח בעניינים של צבא שזה התחום שלך, לא נמנעת והתקשרת במיוחד כדי להודות על האמת.
המסירות לחבריך, כה אפיינה אותך. החיבוק, החיוך, הטפיחה על השכם נתנו תחושה כה נעימה של עידוד של תמיכה של ביטחון. אף פעם לא הרפית. תמיד מתקשר, מתעניין, מתעדכן, בא לבקר, כל אלו היו לנו למקור גאווה ושמחה.
המסירות בצבא, לסיים כל מסע ולא משנה באיזה מצב, אפילו אם זה באלונקה, הר אדם, כולך סחוט מזיעה, לבן לגמרי ולפני הסוף הסמל שואל אותך: "יאיר אתה רוצה לסיים פה?" ואתה אומר, נחרצות: "עד הסוף, המפקד הסמל, אני מסיים עד הסוף". במד"סים הארוכים אנחנו דוחפים אותך קדימה ואתה לא מוותר לעצמך וממשיך הלאה, עד הסוף. המשפט המפורסם: "נבנצאל, עוף קדימה" של המפקד הסמל, אף פעם לא ויתרת לעצמך. גם בשאיפתך, חלומך, לסיים קורס קצינים לא ויתרת ניסית פעם ראשונה ואם לא הלך אז פעם שניה ואם לא דרך חי"ר אז בדרך אחרת, לא משנה, העיקר לממש את שאיפתך.
יסוד זה של המסירות היה חלק מהותי מחייך וכך גם במותך: נסתלקת מאתנו תוך מסירות נפש על ארץ ישראל על קידוש ה'.
יהי זכרך ברוך וה' יקום דמך.

דברי הספד שנאמרו באזכרת השלושים של סגן יאיר נבנצאל הי"ד בבית העלמין סגולה בפתח-תקווה, כז' סיוון ה'תשס"א
מפי חברו עודד פיניק.