דסו שלי
כבר המון זמן שלא כתבתי לך שום דבר, כי אולי פשוט לא רציתי להיזכר ביום הכי קשה שבו את נעלמת מהחיים.
היום הכי קשה שעברתי אני וכל הסובבים אותך. ואני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
וכבר עברו להם חמש שנים, חמש שנים דסו וזה מרגיש המון זמן. אך בשבילי זה כאילו עברה דקה. וכל הזמן אני חוזרת אליך, ולתקופה שבה היית בחיים.
אני נזכרת כמה שאת יפה וצוחקת, כמה שאת יודעת להעניק.
מלאך לבן צחור שעולה מול פני בכל פעם שאני נושמת. ובכל פעם שאני רוצה לעשות משהו אני חושבת עליך. מה את תגידי? ומה את תחשבי? ואין לי תשובות, ואת כבר לא מראה לי את הדרך.
את כבר לא בחיים.
ועדין קשה לי להאמין שלא אראה אותך שוב.
מחייכת אלי ואל כל העולם.
אני רוצה שתחזרי אני זקוקה לך כל-כך, את החברה הכי טובה שהיתה לי, ושתהיה אי פעם, ואת במקום שאני לא מכירה ולא יכולה להגיע.
לא כרגע אולי בחיים אחרים.
דסו אני אוהבת אותך פה בחיים הללו, ותמיד בחיים אחרים.
שלך תמיד סיגי.