רס"ן יובל שריר ז"ל

אלבום תמונות

9.9.02
זכרונות...
החלטתי לכתוב...
אולי מפחד שמא כל הזכרונות הללו ייעלמו עם הזמן...
אולי בשבילי, אולי בשביל רותם, שי ורוני...
הזכרונות שלי ללא תאריך מדוייק ואולי גם לא צריכים להיות...
כל רגע צץ משהו אחר ממך, משהו שנזכרים בו שהיה, שעשית, שעשינו ביחד.
הכל אפשר לכתוב, אך אי אפשר לצלם את התמונות שצצות מול העינים ברגעים אלו.
וקשה, קשה להאמין שלא נראה אותך שוב...
לקחתי כלי כתיבה מהתיק שלך, מקוה שלא אכפת לך, הכל כ"כ מסודר ונקי, חייל שלי...

זוכרת
3 דפיקות עדינות על הדלת
חיוך
נשיקות וחיבוקים עם בואך
הולך במסדרון לחדר השינה שלנו
מניח את התיק הירוק שלך
חולץ את הנעליים, המכנסיים, החולצה
לובש מכנסיים קצרים
הגעת הביתה, לילדים, אלי.

זוכרת
לא רצית שיפריעו לך
שקט וחשוך ורק רעש הכדורגל ברקע
מדי פעם זורק הערה
לא בקשת פינוקים אך ידעת שלא צריך לבקש בכלל, ידעת שאני כבר אשים על השולחן דברים שאתה אוהב...

יושבים בסלון מול הטלוויזיה, רואים סרט. לא היתה בעיה של מקום, רגליך היו פסוקות ואני נשענת על החזה שלך בין הרגלים, עם השמיכה.
מה קרה לנו?

הידים שלך תמיד היו חמות
המגע חם ואוהב
אהבנו...

וחשבת לעצמך, מה היום אני עושה בגינה...
היית מכין לנו את הקפה, ובא לבדוק אם כבר התעוררתי, לא אהבת לשבת לבד, תמיד עם עוד מישהו.
ישבנו בגינה, רגליים על השולחן, מריחים את הבוקר
וכמו תמיד אמרת: "שקט, אך השקט הזה"...
אהבת את הבית, את הגינה, את האויר, את האוירה, את העיר הזאת, האמנת בה.
היית מבסוט מעצמך, היה לך חזון. תמיד הבטת קדימה, תמיד חשבת כמה צעדים קדימה.
וקשה להגיד שלא הגשמת. הספקת המון. נהנית מהמחשבה שהתקדמת בזכות עצמך. האמנת בעצמך.

היינו כוח, שנינו ביחד השלמנו אחד את השני כמעט ולא היתה משימה שהצבנו לעצמנו ולא עמדנו בה.

אמרת לי כל הזמן "יהיה בסדר", את סתם בכיינית, כל דבר קשה לך, ומאחורי גבי אמרת ודאגת איך אוכל להסתדר לבד... מה יהיה איתי.
נתת לי את כל הביטחון להסתדר לבד.
ידעת שגם אסתדר ותמיד הוספת בסוף:
"את רואה?!" אני תמיד צודק.
כנראה שידעת, הכנת אותי לכל אורך הדרך, שמא אצטרך מתי שהוא להיות לבד ופשוט להסתדר...

אבל איפה אתה? איפה הגב שלי, איפה הטלפונים המעודדים, המילים המבטיחות, הבטחון שנתת שתמיד "יהיה בסדר"?!

הלימודים שלך,
אהבת את התקופה הזו.
נהנית מכל רגע, היתה לך מטרה, ללמוד, להשיג את התואר, להוכיח לעצמך ואולי לעולם, שאתה יכול...
תמכתי בך לכל אורך הדרך, אפילו לימדתי אותך קצת מתמטיקה, לשון ואנגלית.
בבית שלנו, בדניאל, בבת ים, 2 וחצי חדרים היה צפוף, היה קטן, ועם זאת חם ואוהב וכל דבר היה במקומו.
לפעמים אני חושבת אם היה אפשר לעצור את הזמן בתקופה היפה הזו.

לבעלי היקר שלי...
רוצה להגיד לך תודה... והרבה תודה...
על השנים היפות שלנו ביחד...
על כל האושר שאפף אותנו...
על הרגעים וזמני האיכות המיוחדים שלנו...
תודה על ש"הוצאת" ממני את הטוב שבי...
שנתת לי להאמין ביכולות שלי
אמרת: "אין דבר שלא יכולים..."
אבל, כן, לצערי הרב, לא יכולים ומאוד רוצים להחזיר אותך אלינו, לביתנו, לחדרנו החם והאוהב...
תודה לך שידעת להעניק את כולך ללא קבלת תרומה, גם אחרי מותך, השארת לנו ירושה, דאגת שלא יחסר לנו דבר...
אך לא חשבת שיחסר לנו הכי הרבה... אותך!
תודה על שלושת הילדים הנפלאים האלה, פרי האהבה שלנו, שכל רגע איתם הוא רגע אושר שאתה שם למעלה יכול להיות מחוייך ממעשיהם וחכמת חייהם...
לו רק ידעת כמה אתה חסר להם...
נחמתי היחידה שאף רגע בכל הרגעים האלו, לא היה לריק, ידעת למצות עד הסוף והכי טוב שאפשר...
קשה להאמין ולחשוב...
כל חייך נתת מעצמך באהבה לכולם, כולם התחברו אליך מכל הלב, לא היית צריך למכור דבר מעצמך, רק אותך, אופיך, אצילות אישיותך, ומי שרצה קנה והיו הרבה הרבה שקנו, אך אני זכיתי בכל הקופה...
אתה מפעל הפיס, והטוטו והלוטו שמילאת כל חייך, לו רק יכולתי לזכות בך בחזרה...

שי ביקש ממני לשחק איתו "בואינה" (בוא הנה).
איך אני יכולה להשלים את החסר הזה שלו?
ראית, ושמעת את מצוקתו...
למחרת הוא קם ושמח וקרן מאושר וסיפר לי שחלם חלום ממש טוב, שבו חזרת ושיחקת איתו את המשחק הזה...
אתה רואה?!, אמרתי לו, אבא תמיד איתך, לכל מקום שתלך, הלב שלך, הוא המלאך השומר עליך...
ומי שומר עליך שם?! נשמה יקרה שלנו...