לאהוב מנשוא, הרן
ילד שלי, ההיית או חלמתי חלום? אין זאת אלא המאבק היומיומי עם ההבנה, מאבק העושה בי שמות. ערפילי דמותך באים, מתבהרים, נמוגים, וחוזרים חלילה. אפילו אינני חולמת אותך, את החיוך הביישני שלך, עד כדי כך גדול הסירוב הפנימי לעמוד לנוכח; גם הלא מודע נותן את ידו. הרן, נוכחות נעדרת הממלאה ומזינה את הוויית קיומי תוך כדי מלאכת שחזור, רסטורציה אינסופית, רגע רגע, שניה שניה, עד כלות. משהו בזהותי השתבש, הרי מאז ומעולם הייתי אמא של הרן.
נתבקשתי מגלי צה"ל לספק להם הד מקולך שאבד ואין זה מקרה שכל שיכולתי להעלות הוא דיאלוג בינך לבית תמר חברתך בנוגע לשלדג פצוע שמצאתם; אולי אותו השלדג ברישום שקיבלת ממני שנים אחדות קודם לכן ליום הולדתך. "אסור לכלוא אותה בכלוב, היא תמות", כך אתה אומר בקלטת, וכל כך נכון היה לי לשמוע אותך באמצעות דאגתך לציפור כחולה זו, שכן, נפש חופשייה, נשמה של אמן, חיפוש אינסופי אחר היופי במובנו הרחב ביותר, הם אלו שהפכו אותך למה שאתה. להרן.
"נוף זה הוא בעיניי הנוף היפה וגם העצוב ביותרבעולם כולו.
כי במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על פני הארץ, ומכא ן נעלם.
הסתכלו בנוף זה יפה יפה למען תכירוהו בנקל.
אם תצאו באחד הימים למסע על פני מדבריות, אם תזדמנו למקום הזה, אנא, אל תחפזו להמשיך בדרככם: המתינו נא שעה קלה תחת אותו כוכב! והיה אם יופיע לפניכם ילד, שפניו שוחקות והוא אינו עונה על שאלות, וידעתם נכונה מיהו אותו ילד פלאי. ואז עשו נא חסד עמדי למען יפוג צערי ורווח לי: כתבו לי מיד כי הנסיך הקטן חזר אלינו...".
(א.ס אכזופרי, "הנסיך הקטן")
אמא של הרן.