(מתוך חוברת הזיכרון "בין עמיק למנצורה" - הגדוד בלבנון, שהוציא גדוד 8119 מחטיבת ירושלים לזכרם של אהוד ועוד ארבעה חיילים שנהרגו איתו. אהוד שירת בחטיבת הצנחנים וסמוך למלחמת שלום הגליל עבר לחטיבת ירושלים)
תהליך נשגב מבינה התרחש בתחום היחסים בין אהוד לפלוגה. יענקלה המ"פ עזב אותו ותחתיו בא אהוד. קליטת מ"פ בפלוגה מלווה, לעיתים, בחריקות. לא כן היה במקרה של אהוד ופלוגה ב': כמו נמשח שמן בינו לבינינו, והיחסים התנהלו על מי מנוחות. ימים ספורים בלבד התוודענו אליו, וכמו הכרנוהו מקדמת דנא, טובו וגדולתו בצבצו מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. ומשום כך, כלום אפשר להרהר ולכתוב בנוסח "הוא היה"?
וכי מה אפשר לספר:
שהכיר את כולנו בפרק זמן מדהים? כולנו משתדלים להכיר אחרים - אלא שהוא ירד לשורשים, ולא ביכר איש על משנהו.
נספר שהיה נסוך בו חן? והרי כולנו שואפים להיות כאלה - אלא שאצל אהוד זה בא במנות כל כך טבעיות.
נכתוב שהיה בו שקט פנימי עמוק? טבען של בריות שיש בהן מידה מסויימת של שקט נפשי - בשלו היה אפשר לכבות הר געש. ומוטב שתשאלו פיהם של מפקדים במזרח בקעת הלבנון.
שהיה אוהב את הבריות וחביב עליהן? והרי כולנו נחשבים, לפחות בעיני עצמנו, לכאלה - ואילו הוא... הקשוחים שבחיילים הזילו דמעה בהוודע הבשורה...
וכך יכולה היריעה להתפרש ולהתעבות ולקבל בקרבה מסכת חיים נפלאה שנקפדה באיבה. אי אפשר. אי אפשר לכתוב על אהוד בנוסח המכאיב "הוא היה". הקולמוס כמו ממאן לשרבט בזמן עבר. הכל עדיין טרי. בלתי יאומן. היום כך, ותמיד יהא כך...