מחרוזת הלוחמים הורכבה ממפקדי צנחנים בדרגות קצונה זוטרות, קצין חבלה שהשתתף בין היתר בפעולת הראדאר, סגן אבידע שור וחגי מעיין, ולוחמים נוספים. בסיכומו של דבר, זהו קוקטייל צברי, שבו חברו חניכי קיבוץ ובני עיר, חילוניים וחובשי כיפה, אנשי צבא קבע וחיילים בשירות חובה המתלבטים בין שאיפות אקדמיות, צבאיות, חקלאיות ואמנותיות. בשלב מאוחר של ההכנות צורפו לחבורה שני מתנדבים נוספים: צוללן מיחידת החבלה הימית ורופא צנחן צמוד - ד"ר יהונתן.
"לביירות", אומר קצין בכיר, "לא הלכו ג'יימס בונד, איירונסייד או מק-גארט. צה"ל הלך לשם".
העיניים סוקרות. מול בית "החזית" נמצא בניין בהקמה ולידו, בפינת הרחוב עומד מערבל בטון, סביבו תלולית חצץ, מלט וחול. בית "החזית" - שבע קומות, אורות דלוקים בחדרים רבים, מרפסות מעוטרות בצבעים - צמוד כמעט לבית מגורים מזרחי. "פחדתי", מחייך יגאל, "והרגשתי כמו בבית".
"ה'בקרוב' נגמר", מהרהר רפי. "עתה יישלחו שור ומעיין לאבטח ולטהר את פינתו הדרומית מערבית של היעד, יגאל ואני את הדרומית מערבית. מנחם ואהרון יניחו את המטענים כאן, בלב לבה של בירה עויינת, ה'בקרוב' נגמר".
סגן יגאל: "שור ומעיין - חוליית הטיהור הראשונה - נעו קדימה. רפי ואני - חוליית הטיהור השנייה - יצאנו שניות ספורות אחריהם. כאשר התקרבנו מעט על היעד, ראיתי ממרחק עשרים וחמישה מטר שני שומרים בפינה הדרום מערבית של המיפקדה ולידם, מעט מזרחה - מכונית. שור ומעיין שאלו אותם משהו באנגלית, שתי יריות - ושני השומרים קרסו".
סגן רפי: "אחד מהשומרים עוד הספיק לצעוק משהו כמו 'וואללה' וממש באותה שניה קפצו שני מחבלים מקבינת מכונית 'פיאט', העמוסה במק"כ סובייטי מסוג 'דשיקה' - ופגעו בשור ובמעיין בצרורות קלצ'ניקוב מאחור ומהצד, ממרחק ששה עד שמונה מטר".
סגן יגאל: "ראיתי שאחד מהם מכוון אלי, יריתי עליו באקדח במקביל לרפי ובו זמנית חטפתי צרור. נפלתי על המקום עם כאבים עזים ברגליים ובאגן".
סגן רפי: שלפתי רימון והתכוונתי להשליך אותו לעברם, ואז שמעתי את מעיין צועק 'אל תירו, אני פצוע!' התמקמתי במהירות מאחורי מערבל הבטון - שעמד בפינת הרחובות, מול הבית - הוצאתי את העוזי מתוך הבגדים ויריתי בגובה אדם אליהם ולמעלה, אל הקומות הראשונות.
סגן יגאל: ניסיתי לקום, אך לא יכולתי. שכבתי על הכביש בין האגף שבבניה לבין היעד, גררתי עצמי אל כיוון האגף וקראתי לרפי לסחוב אותי אל חצר הבית.
א', מפקד הכוח הפושט: "שמעתי בבירור את היריות משני הצדדים, את האקדחים ואת יריות הקלצ'ניקוב העוקבות וקראתי לשור, פעמים אחדות, בקשר. לא היתה כל תגובה. זה היה רגע אמיתי של התכווצות: שור אינו מגיב, יגאל שוכב, זב דם, על הכביש. מעיין פצוע או הרוג ועוד צריך לפוצץ את הבניין.
א' מפקד הכוח הפושט: "מצבנו בשטח השתפר עם הנחת חומרי הנפץ במקומם ופינוי שור ומעיין. קראתי לגלעד למהר ולבוא מהפינה הדרומית מערבית, עם הרננ"ט הצמוד אליו, אל עמדת הפיקוד שלי ולשלח למעלה פצצות".
רס"ן מנחם: זכי, רפי, גלעד ואני הנחנו, להוראת א', מטענים צמודים לעמודי הבית. עוד בשלבי התיכנון העלינו השערות לא מעטות על הכמות המדוייקת של חומר שיפוצץ את המיפקדה אך לא יפגע בבית השוכן מזרחית לה, במרחק מטר וחצי בלבד. החלטנו להניח מטענים צמודים לאחדים מעמודי הבית - בעיקר בחלקו המערבי.
סגן אהרון: "א' ביקש להזדרז. כולם עזבו את השטח, זכי ואני נשארנו. זכי שאל, אם אני כבר מוכן לתזוזה, עזבתי את המקום בריצה וזכי הפעיל את הפתילים".
בצל הלהבה ולקול הדי הפיצוצים הנשמעים ברחבי ביירות וסגירת המרחב האווירי המקומי - מתקשים הצנחנים שעל החוף בהעברת שור ההרוג ומעיין ויגאל הפצועים קשה מעל לחומת בטון בת מטר ושמונים. הליקופטר מפנה את הנפגעים לסטי"ל.
ד"ר גידי, הרופא שעל סיפונו של הסטי"ל, מכין בינתיים בירכתיים ציוד אינפוזיה וניתוח. יגאל מובהל אל הירכתיים וד"ר יהונתן מנסה לטפל על הסיפון במעיין: עירוי דם ישיר ונסקציה (חיתוך הוריד), זריקה אל תוך הלב, הנשמה מלאכותית. דקות מעטות טרם הגיע המסוק, העשוי להביאו אל בית החולים רמב"ם בחיפה - נפטר חגי מעיין. "ליוותה אותי תחושת תיסכול מתמדת", מרצין ד"ר יהונתן. אתה רץ אחרי חייו של מישהו, אחרי זמן אבוד - ואתה לא משיג.
(מתוך "במחנה", ראש השנה תשל"ד)