קורות חיים
בן פריידל ונחמן. נולד ביום כ"א בשבט תשט"ו (13.2.1955) בקיבוץ שדה נחום שבעמק המעיינות (עמק בית שאן). בן זקונים להוריו. אח של עמיחי, יונתן, נחשון וצפרא.
משה, שכונה על ידי אוהביו "מוישי", גדל בקיבוץ שדה נחום, בן למשפחה שורשית ואוהבת ישראל. הוריו היו ממקימי הקיבוץ, שהוא מראשוני יישובי "חומה ומגדל". התחנך בבתי הספר האזוריים.
ילד שקט, מופנם וחכם מאוד. תלמיד שקדן שהלימודים היו קלים לו. חברותי ואהוד בקרב חבריו לקיבוץ. מראהו שובה לב, גבוה ובעל בלורית ועיניים כחולות.
הקשר שלו עם בני משפחתו היה קרוב ואוהב, אימו נהגה לכנותו "מוישי שלי" כששוחחה איתו או עליו.
לאחר תום לימודיו, בשנת 1974, התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל ההנדסה הקרבית. עשה טירונות בבא"ח (בסיס אימון חטיבתי) בדרום והמשיך לפעילות מבצעית בסיני, בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. עבר הכשרות שונות, יצא לקורס קצינים וחזר ליחידה כקצין. הפגין חוסן נפשי וחוזק פנימי בהתמודדותו עם מצבים שונים שזימן לו שירותו הצבאי ונהנה מהשגרה ומהמסגרת הצה"לית.
לאחר השחרור ובחלוף שנתיים באזרחות חזר לשירות קבע במסגרת החיל. בתחילה בקריה בתל אביב ובהמשך בבסיס החיל בצאלים. ביצע את תפקידיו השונים היטב, הפגין מקצועיות ואורך רוח ובזכות כישוריו הרבים התקדם בתפקידים ובדרגות.
במקביל לשירותו הצבאי, החל בלימודי תואר ראשון במדעי המדינה ב"אוניברסיטת חיפה". עם סיום הלימודים בשנת 1989, ימי האינתיפאדה הראשונה, שירת כסגן מפקד חטיבת חברון ושימש בהמשך בתפקידים שונים, בהם קצין אג"מ (אגף מבצעים) יהודה ושומרון ובמחנה עמנואל (בסיס ג'וליס) שבדרום.
לצד בניית קריירה צבאית ענפה, הקים זוגיות אוהבת עם אילנה. השניים הכירו באחת מפעולות האבטחה שביצעה יחידתו באתר ניסויים של חברת רפא"ל (רשות לפיתוח אמצעי לחימה) שבה היא שירתה. האהבה בין השניים פרחה ולאחר כשנה נישאו. בן זוג חם ומסור היה, נהג להרעיף על רעייתו מתנות ואהבה בימי הולדת, לפרגן ולעודד. התקשורת בין השניים הייתה טובה, משה האמין בשיח ובפתרון בעיות ואת האמונה הזו הביא לתוך הזוגיות.
במרוצת השנים נולדו להם שלושה ילדים – רותם, עומר וניר. בשל אילוצי תפקידו נעדר מהבית לתקופות ארוכות, אך הקפיד להיות מעורב בחינוך ילדיו והוקיר את הזמן המשותף המשפחתי. נהנה מאוד לבלות במחיצתם, בביקורים שערכו אילנה והילדים בבסיס ובסופי שבוע ארוכים בהם שהה בבית. בני המשפחה נהגו לטייל בטבע, אהבו ארוחות משפחתיות שכללו שיחות עמוקות אשר התפרסו במגוון תחומים. כחובב ספורט, נהנה ללוות את בניו למשחקי כדורסל והם חלקו זמן איכות משותף בצפייה במשחקי כדורסל של הקבוצה האהובה עליהם, "מכבי תל אביב".
בני המשפחה גרו במקומות שונים בהתאם לתפקידים הצבאיים שמילא, עד שהתיישבו ביישוב הקהילתי רעות (כיום - העיר מודיעין-מכבים-רעות). הם השתלבו היטב בחיי החברה ביישוב ומשה נטל חלק פעיל בפיתוחו וסייע רבות למועצה תודות לכישוריו ולקשריו.
אהב ספורט על ענפיו השונים. נהג לשחות והצטיין בשחייה בסגנון פרפר. אהב לשחק כדורסל וכדורעף והשתייך לנבחרות צה"ל בתחומים אלו, שיחק עם חבריו בתורניות ובשבתות בהן נשאר בבסיס. נהנה מאוד לקרוא, בעיקר ספרים בתחומי חבלה וביטחון, ואהב לצפות בסרטים.
בשנת 1999, כשהוא בן ארבעים וארבע, פרש מצה"ל בדרגת סגן-אלוף והחל את דרכו בפוליטיקה הישראלית. הוא חבר לאהוד ברק שהתמודד לראשות הממשלה ובהמשך שימש כראש המטה של מתן וילנאי, ולזמן קצר כיועצו בזמן שכיהן כשר המדע, התרבות והספורט.
איש של חזון ועבודה קשה. הפגין יכולות מצוינות לפתרון בעיות במהירות וביעילות. מסור והחלטי, התנהלותו צנועה ושלווה, מלאת נחת רוח. התייחס לכולם כשווים ללא הבדלי דת, גזע ומין, ללא שיפוטיות או ביקורת. אדם תקשורתי אשר התחבב בקלות על הסובבים אותו.
אוהביו העידו כי ראשו היה מוטה קצת מטה וחיוך צידי התנוסס על פניו כשהתבייש או חש נבוך. בעל חוש הומור מדהים, "אנשים היו יושבים ומתפוצצים מצחוק למשמע הדברים שהוא אומר" סיפרה אילנה.
בשנת 2000 התפרצה בגופו של משה מחלה שהתפתחה עקב שנות שירותו הארוכות, הוא החל לעבור טיפולים למיגורה כשכל העת נתמך על ידי משפחתו.
משה דגן נפטר ביום י"א באדר תשס"א (6.3.2001). בן ארבעים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים. הותיר אחריו אישה, בת, שני בנים ואחים.
לציון שנה לפטירתו ערכה אילנה ערב לזכרו, במהלכו הציגה סרט דוקומנטרי וחוברת זיכרון שהמשפחה ערכה.
משה מונצח בהיכל הזיכרון בהר הרצל בירושלים, ובאנדרטה לנופלים בעיר מודיעין-מכבים-רעות.