קורות חיים
בת מרתה לבית וולף וגדעון. נולדה ביום ח' בטבת תשמ"ז (9.1.1987) בכרמי יוסף. רוני הייתה הבת השלישית במושבה החדשה שנבנתה זה עתה בשפלה.הוריה נמנו עם המייסדים, והיישוב כלל אז לא יותר משלדי בתים בהקמה. כבת הצעירה למשפחה מורכבת עם שלושה אחים מנישואין קודמים, בוגרים ממנה בשנים רבות, שנישאו ועזבו את הבית, רוני גדלה כמעט כבת יחידה. תחילה טופלה בפעוטון של נעמ"ת ברמלה, אך בהיותה בת שנתיים, לאחר טראומה קשה שעברה המשפחה בעקבות תאונת דרכים קטלנית, עברה לפעוטון שנפתח אז בכרמי יוסף. בגן טרום-חובה זיהתה הגננת את כישרונותיה ובשלותה, ובהמלצתה
עברה רוני מבדקים שלאחריהם דילגה היישר לכיתה א' - והיא רק בת חמש. בהמשך נהנתה מחוגי עבודת יד, מנגינה בפסנתר ובחליל ומריקודי בלט, סטפס וג'אז.
רוני רכשה את השכלתה היסודית בבית-הספר האזורי "איילון" של המועצה האזורית גזר במושב בית חשמונאי. סמוך לבת המצווה שלה הוריה נפרדו, ולאחר שהתגוררה עם אימה בדירות שכורות חזרו לכרמי יוסף. נראה כי רוני קורצה מחומר עמיד במיוחד, שכן היא הצליחה לשמור על אופטימיות ועל חיוניות ולא נתנה למשבר לחלחל לתוכה. עד מהרה היא הסתגלה למצב החדש ולעובדה שהוריה חיים בנפרד בשני בתים בכרמי יוסף ובמודיעין. היא הייתה חניכה נלהבת של תנועת הנוער "מכבי צעיר", ולימים - השתתפה בקורס המדריכים הארצי של התנועה. במשך שנים נטלה חלק פעיל בחוג סיור והייתה שותפה לצעדות רבות שהתקיימו בכל רחבי הארץ. את
אימוני הגדנ"ע ביצעה ברצון, ובבסיס הגדנ"ע קיבלה תעודת חניך מצטיין (אך לא סיפרה על כך בבית). חרף עיסוקיה הרבים הצליחה להביא שמחה ואור לבית אימה ולבית אביה, ולהיות דודה אהובה, נערצת וגאה לאחייניה.
רוני המשיכה את לימודיה התיכוניים בבית-הספר האזורי "הרצוג", אף הוא בבית חשמונאי, במגמת פיזיקה ומחשבים. היא גילתה יכולות קליטה והקשבה נדירות, ובלטה בשמחת החיים הפורצת ובחיוכה המאיר. אישיותה הייתה מאוזנת ובוגרת, והיא השכילה להפיק מכל יממה תוכן שעבור רבים אחרים, היה מספיק לשבוע שלם... יחד
עם טיפוח הזוגיות עם חברה הצמוד, ניהלה חיי חברה ערים. היא הקפידה לשמור על קשרים עם החברים הרבים שהקיפוה והיוו השלמה למשפחה המצומצמת - כתוצאה מהשואה.
רוני אהבה מאוד לטייל ולבלות (בכיתה י"ב אירגנה לעצמה ולחבר, אז חייל בשירות סדיר, טיול לאנטליה) להאזין
למוזיקה מגוונת ולרקוד, מה שלא מנע ממנה לסיים את התיכון כמצטיינת שכבתית בתחום הלימודי וכמצטיינת בתחום החברתי. לאורך כל דרכה הדגישו מוריה את העניין שגילתה בלימודים ואת בקיאותה בחומר וציינו את "תרומתה לעבודה הקבוצתית בכל דרך אפשרית" ו"נכונותה תמיד להגיש סיוע לחבר בכיתה". תכונות אלו זוהו בהמשך על ידי כל מי שהכיר את רוני - מעסיקים, מפקדים וחברים.
רוני הנמרצת כיהנה כיושבת-ראש מועצת התלמידים ויזמה פעולות התנדבות בקהילה. כך, ארגנה בחג הפורים ביקור במחלקת הילדים בבית-החולים "שיבא" בתל-השומר, מפעל שריגש מאוד את הילדים המאושפזים וזיכה
את רוני בתעודת תודה והערכה מהצוות החינוכי בבית-הספר. תעודותיה וגיליונות ההערכה שקיבלה, אימתו את שהיה ידוע: "... תלמידה מקסימה ונבונה מאוד. ניכרת השפעתך החיובית על חברייך. ... הישגייך בלימודים
מעולים. את תלמידה למופת. את מוכנה תמיד להגיש סיוע לחבר בכיתה. הנך ממלאת תפקידים באחריות. המשיכי כך!". לאחר ששקלה אפשרות לימודים בטכניון במסגרת העתודה, יזמה רוני קורס הכנה למבחנים הפסיכומטריים לבני השכבה.
היא הייתה פעילה בהפקת ספר המחזור, שותפה בהכנות למסיבת הסיום, וכמובן - הנחתה את
הטקס. דרכה של רוני הייתה דרך הצמיחה והעשייה - דבר לא נבצר ממנה. וכך נכתב עליה בספר המחזור: "על האצבעסיום מחזור י"ב. כולנו עמדנו שם ורק את חסרת ולא זכינו בנוכחותך. אבל בחמישה שבועות הצלחת להקסיםהקטנה רוני את בית-הספר מסובבת / בין לימודים, לחברים, לאדם החבר היא מקפצת / בעלת אישיות כריזמטית
נדירה / ולכל פעילות ועניין תדאג במהרה. עתידות: בגיל 28 עדיין תהיי בצבא". רוני נמשכה לארכיטקטורה. היא תכננה ועיצבה חדרים ובתים לעצמה ולחבריה בשרטוט ובמקטים, צבעה את חדרה ועיטרה חדרים בציורי קיר גדולים. בין שפע העיסוקים הוציאה רישיון נהיגה ומצאה גם זמן לעבוד: נתנה שיעורים פרטיים תמורת שכר והייתה שומרת מסורה על ילדים, שעם חלק ממשפחותיהם יצרה קשרים עמוקים. דרכה האקדמית של רוני הייתה פתוחה בפניה. היא התקבלה ללימודי הנדסה, תעשייה וניהול בטכניון במסגרת העתודה, אך בסופו של דבר בחרה בדרך הנתינה לארץ ולעם, וחתמה על שלוש שנות שירות חובה כדי לשרת כמדריכת סימולטור - תפקיד רגיש ורב אחריות ובהמשך כשיצאה לקורס קצינים חתמה לשנה נוספת.
לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים בגיל שבע-עשרה, נותרה לרוני שנה שלמה עד לגיוס והיא ניצלה את הזמן לעבודה ב"בנק הפועלים", חוסכת לקראת "הטיול הגדול". לאחר מכן נסעה לאנגליה, עבדה שם כמה חודשים, ולאחר שחזרה לארץ נסעה עם אמה לטיול יפהפה באיטליה. ב-11 בינואר 2005, למחרת יום הולדתה השמונה-עשרה, התגייסה רוני לחיל האוויר ושובצה בבסיס "פלמחים",
בתפקיד שאליו הוכשרה. היא אהבה את חבריה ואת השירות, והודות לנתוניה הגבוהים ולהערכה הרבה שזכתה לה יצאה בינואר 2006 לקורס קצינים. כצוערת בבה"ד 1 (בסיס הדרכה) הפגינה רוני כושר מנהיגות ונתפסה כמובילה בצוותה וכמי שסחפה אחריה את שאר הצוערים.
רוני שהייתה בעלת מודעות חברתית ופוליטית ומעורה תמיד במתרחש סביבה ציפתה מאוד להצבעתה הראשונהלכנסת, אך אחד-עשר ימים לפני הבחירות נקטפה באביב ימיה בתאונת דרכים מחרידה.
רוני נפלה בעת שירותה ביום י"ז באדר תשס"ו (17.3.2006), דקות ספורות לאחר ששבה הביתה לחופשת סוף-שבוע משבועיים בבסיס. בת תשע-עשרה הייתה בנופלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית-העלמין בכרמי יוסף. הותירה הורים, שני אחים - אורן וגד ואחות - תמר. על מצבתה נחקקו המילים: "רונקה, JUMBI, ילדה-אישה מיוחדת, אדם שלם, הוצאת את הטוב שבכל אדם". לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סגן-משנה.
לזכרה של רוני נכתבו רשימות מרגשות ומלאות כאב.
כתבה דורית: "רוני אהובה! הכי יפה, הכי חמודה, הכי חכמה, והכי הכי אנושית וחמה. ... אין לי ספק שאת ימייך ניצלת בשמחה, בעשייה, כל דבר שעשית - עשית תמיד טוב והסבת עונג לכל הסובבים אותך. היה תמיד כיף להיות במחיצתך, הפצת אור ושמחה. ... עכשיו השארת
אותנו להתגעגע כל כך!".
כתבה טובה, המורה לערבית: "... החיוך הענקי והמדליק שלך מלווה אותי עד עתה וילווה אותי תמיד. רוני, זוכרת
אותך יפה, חכמה, אנושית, בוגרת ובכלל - מדהימה...".
כתב נדב: "... תמיד פעלת לטובת משהו שישפר לאנשים את ההרגשה ואת חוויית הלימודים. ותמיד תמיד גרמת למי שהיה סביבך להרגיש מיוחד, להרגיש שאת נהנית מחברתו. היית ילדה מיוחדת, יחידה במינך. לעולם לא
אשכח כמה כיף היה ללמוד אתך, ואיך שתמיד היית מגיעה לשיעורים עם 'לביבות גבינה'. כל מי שהכיר אותך העריץ אותך, וגם אני הערצתי אותך. מקווה שטוב לך שם למעלה. לעולם לא אשכח אותך".
כתבה מוקי: "היית תמיד שמחה ועליזה, חייכת לכולם והייתה בך לזולת אהבה, לכולם עזרת, בשביל כולם נלחמת, היית מאוד נחושה במה שהאמנת. אני זוכרת שהיית מספרת על הילדות שאת מלמדת, וכל כך רצית לעזור להן, וכך לכולם - תמכת ועזרת, ובעיקר תמיד חייכת. תשמרי עלינו מלמעלה ותמשיכי לחייך במרומים".
יהודית, המחנכת של רוני בתיכון, כתבה: "רוני, לחשוב עלייך כעל מתה הוא דבר שאין הדעת סובלת והלב מסרב לקבל. את, שהיית התגלמות החיוניות ושמחת החיים. תמיד חשבתי שהשמים הם הגבול בשבילך, אם לא למעלה מזה, תמיד חשבתי שכל מה שתבחרי לעשות תעשי בצורה המושלמת ביותר ותגיעי הכי רחוק שאפשר, אבל אף פעם לא ידעתי שזה יקרה כל כך מהר ובנסיבות כל כך טרגיות. לאן מיהרת כל כך? למה אצה לך הדרך להגיע
לשמים? למה דילגת על חיים שלמים? איך דבר כזה קורה לנערה אחראית כמוך? אני בטוחה, שגם שם למעלה (אם יש משהו שם), תהיי במהרה במועצת המלאכים ולא תחששי להתעמת אפילו עם אלוהים, כשתחשבי שאת צודקת, בדרך המיוחדת שלך, שאינה מוותרת על עקרונות. אולי בזכותך יהיה לנו עולם טוב יותר?!".
מפקד פלוגת "חרמון" בגדוד "ארז", הגדוד שבו שירתה רוני כצוערת בקורס הקצינים, כתב: "נקטפת לאחר חמישה שבועות כמו בתוך חלום בלהות. אף אחד לא דמיין וחשב שנעבור אירוע טרגי מסוג זה. אתמול היה טקס ולהיכנס לתוך לבו של כל אחד מחברי הפלוגה - סגל וצוערים, להשאיר בזיכרוננו את השמחה והחיוך, הקלילות, הרצון, הנכונות והמוטיבציה. אין ספק שהיית ראויה לעמוד שם אתנו ולשאת את האות - הסיכה, ובעתיד גם את הדרגות, ולהיות קצינה מצוינת ומבטיחה. את תמיד בלבנו ומשהו ממך נשאר בכל אחד מאתנו".
רונית, שהכירה את רוני עוד בטירונות, הוסיפה: "... כנראה שפשוט באמת יש בה משהו שנכנס לתוך בן-אדם -
שאי אפשר להישאר אדישים אליו. ... תמיד אזכור את החיוך, הרוגע, והאהבה שהייתה לה לכולם ולחיים. תמיד!".
כתבה אימה, מרתה: "רונקה, מלאת חיים, ברוכת כישרונות ובהם גם מתת האהבה. לא נטרת למי שהרע לך, המשכת בדרכך, דרך הצמיחה והעשייה. לא היה דבר שנבצר ממך, ואת, מול שפע האפשרויות, בחרת בדרך הנתינה. כל כך הרבה אנשים אהבו והעריכו אותך. יש אפילו שאמרו - 'מעכשיו החלטנו להיות כמו רוני...' ואת עודך רכה בשנים, רק בת תשע-עשרה... מאז היותך פעוטה הערצתי את יכולתך הנדירה לא רק להקשיב, אלא
ממש לשמוע. היית מסוגלת להתעלות על תפיסות קודמות, לבחון בהיגיון את זוויות הראייה החדשות שהובאו בפנייך, לברור את אלו שנראו לך נכונות ולהרחיבן. גם בתקופות הכי קשות שעברנו, לא הטלתי ספק שגם אם לפעמים ייקח זמן, ולא פעם היה זה זמן כואב מאוד, תגיעי למסקנות הנכונות. ילדתי, חלמת על קן פרטי לך ולאהובך. תכננת אותו לפרטים, ובדרכך היסודית גם בנית את הדגם מקרטון ביצוע.
ואני אז חייכתי - הרי כבר יש בית גדול... איך ייתכן שאת מסתפקת עכשיו בקבר הקר?! זוכרת איך כשהסתכלנו על הפייטה בוותיקן, למרות שהיית קצרת רוח בגלל החבר שנשאר בארץ, נתת לי להסביר לך את משמעות הפסל, שבאיזה אינסטינקט מר היה תמיד הפסל הכי מופלא בעיניי, ושל שירי Satvat mater - יגונה האין-סופי של אם נוכח ילדה שאבד, החום, העתיד וההבטחה שנגוזו לעד. ... יש עוד כל כך הרבה מה לספר לך, ודברים שהכנתי עבורך ולא הספקתי עוד לתת ביום שישי הנורא ההוא. בזכות שרצתי למעלה מהגינה כשהגעת וקראת אליי, עוד
הספקתי לנשק על לחייך, לומר 'כמה טוב את מריחה'. וכשהתיישבת באוטו, שמירקת ביסודיות כזו עם גל ביציאה הקודמת שבועיים לפני כן, שאלתי אותך 'לפחות ראית מתחת למה עברת?' כי הוויסטריה פרחה בעוז באשכולות סגולים. וצחקת, 'כן, ראיתי'. עכשיו בחצר שלנו מתחילים לפרוח אשכולות הגפן על העמודים שרצית לצבוע. השסק שאהבת הבשיל. אך את לא עוד תטפסי על עץ הזית שלנו, לא תעזרי לי יותר לאטום את האוורור על הגג. הנשיקה הבאה על לחייך כבר הייתה באבו-כביר. ילדתי האהובה, אני מבקשת סליחה. השתדלתי לגונן עלייך מבלי להפריע, לתמוך מבלי לחסום, אבל פעמיים חטאתי נגדך באנוכיות: תחילה הבאתי אותך לעולם כי כל כך רציתי עוד בת; נולדת בכרמי יוסף, ובהיותך בת שבועיים נטענו בט"ו בשבט את השדרה המובילה, כשאת ב"קנגורו" על בטני וחזי. ועתה, כשהיה עלינו לבחור את מקום מנוחתך האחרון, החלטנו על היישוב שלנו, על פני בית-עלמין צבאי מטופח. אם גזלנו ממך את הכבוד האחרון שהרווחת ביושר, סלחי לאימא, בת. באתי מאהבה, וכך בבוא העת אוכל לשכב כאן לצדך. ואל תדאגי לשתילי הפסיפלורה שביקשת כי אכין ליחידה שלך. הם מחכים, וחברייך ישתלו אותם במקומך. ברצוני לסיים במילותיה של המשוררת רחל: 'כאלה באביב ימותו, אני יודעת זאת. / חיים יגאו, חיים ירונו, בריבואות קולות: / כל הדברים יהיו לפתע גלויים למרחוק, / והאדם יבטח באושר, בהיר נפש כתינוק: / חידת חיים תהיה מובנת, צוקת חיים - קלה. / כאלה באביב ימותו - ברכה היא או קללה?'?".
גדעון, אביה של רוני, כותב לה: "תמיד התפעלתי מכושר ההישרדות שלך, מהתכונה הנפלאה שלך למצוא שמחה ותקווה במצבים שאחרים מזמן היו מתייאשים מהם. תמיד ניסיתי לתת לך הרגשה של אהבה, של דאגה לשלומך, שתדעי תמיד שאבא נמצא ודואג לך. לעולם לא אשכח, בהיותי אב מבוגר יחסית, כשהלכנו ביחד ואנשים חשבו שאת נכדתי, תמיד ענית בגאווה: "לא, זה אבא שלי". JUMBULI , מי יעבור עכשיו על העברית העילגת שלי? מי ישלח לי הודעות SMS? מי ישלים את אלבוםהתמונות?... חשבתי לתומי שאראה בהגשמת כל חלומותיך, ואעמוד לידך ברגעים היפים שיהיו לך. רגעים קשים עברת מספיק במהלך השנים. במקום זה, הפסקת באמצע, נלקחת ממני באופן ברוטאלי, ללא הסבר או היגיון, ללא אפשרות לגונן עליך.