טוראי בן ציון פוגל ז"ל

אלבום תמונות

ביום ג' תמוז ימלאו 24 שנים מהיום המר ההוא בו שכלנו אותו. כמה פעמים ניסיתי להעלות בכתב דברים לזכרו, אולם לא הצלחתי. יודע אני, כי מה שאכתוב יהיה כטיפה בים לעומת רחשי לבי, ובשום אופן לא תהיה זאת תמונה מלאה של דמותו ולא אוכל לתאר מעט שבמעט מדמותו הנאצלת. ובכל זאת, אשתדל לפי יכולתי הדלה להעלות אי אלו קוים לדמותו.
לא סופר ולא משורר היה הנער, אבל כל מעשיו היו שירה.
מילדותו אהב לעשות עבודתו בחדוה ובמרץ. בכל רגע של פנאי אהב לעזור בעבודת המשק בבית. להקל על ההורים, לעשות וליצור, לעזור לאבא בעבודתו. בכל זמן של בטול למודים היה ממהר הביתה להשקות את הפרדס או לעזור לאבא ברעפים. כל זאת בשמחה ובמסירות, בחדוה עילאית.
והנה גדל הילד והיה לנער. הוא החל למודיו בבית-ספר למלאכה על שם מקס פיין. הצטיין בלמודיו ובמעשיו. לאחר יום למודים וטלטולי דרך (מתל-אביב לכפר בילו), היה יורד מהאוטובוס במקום עבודתי והמילים הראשונות שלו היו: "אבא, אולי אוכל לעזור לך במשהו?" ותמיד מצא לו משהו לעשות. כאשר לא מצא מה לעשות היה לוקח את האופנים כדי להביא לאמא קרח הביתה. על כן לא הפליא הדבר שהיה בין הנערים הראשונים שהצטרפו לגדנ"ע ואחר כך להגנה.
במחתרת של אז השתתף בכל הפעולות וכהרגלו מילא את תפקידו בחדוה ללא קץ ובמסירות. הוא משתתף בתקופת המאבק, יוצא לכיבוש ביריה מידי האנגלים ועם פרוץ מלחמת השחרור הוא בין ראשוני המתנדבים. לאחר כל פעולה בה הצליחו היה חוזר הביתה קורן מאושר.
עם הכרזת המדינה מעטו ביקוריו בבית בשל ריבוי הפעולות, אולם בכל הזדמנות היה קופץ הביתה לראות מה נשמע ומה ניתן לעזור. בתקופת המנדט נשלח על-ידי ההגנה לקורס מ"כ בגבר-עם ולאחר שחרור שרונה נשלח לקורס חובשים. גם חבלן מומחה הספיק להיות. וכל תפקיד שהוטל עליו הוא ממלא במסירות ובדייקנות.
הוא משתתף בפעולות באזור, בליווי שיירות לירושלים, בשער הגיא, בפעולת "נחשון" בלטרון, בתל-עריש (ליד יפו), במבצע "מכבי", בכפר אוריה והר טוב, בפיצוץ מפקדת חסן סלמה ומארבים ללא ספור.
מאוחר יותר הועבר לגדוד 51 של חטיבת גבעתי אל סביבת ניצנים כרגם. כמפקד כתה השתתף בפעולות פיצוץ הבית הערבי בפרדס בית דגון וכיבוש הכפרים מסביב. ובין פעולה לפעולה בכל הזדמנות שנכרתה לפניו, היה קופץ הביתה לדרוש בשלום ההורים והאחות הקטנה.
על הפעולות בהן השתתף הוא לא היה מספר, לא היה מתרברב ורק אחרי שהייתי מספר לו את הידוע לי מסיפורי חבריו, הייתי מצליח לדובב אותו קצת.
פעם סיפר לי שכני לשעבר ויזגורודיסקי ז"ל, כי ראה את ציון במארב באזור נען-גזר. הוא היה חמוש מכף רגל ועד ראש (עם הנשק שהיה לנו אז). שאל אותו השכן: "מה אתך ציון, מה אתה עושה?" "ומה רצית שאעשה?" שאל אותו ציון, "אם לא אני ועוד רבים אחרים כמוני מי יעשה את המלאכה?"
והוא אז רק בן 17, מלא חכמת חיים ורצון לחיות ולהילחם למען החיים. והנה באה ההפוגה, והלב רחב ושמח, אולי זה סוף המלחמה . . .
והנער בא הביתה לכמה ימי חופשה, אבל הוא, שהיה תמיד קורן חדוות חיים, איזו תוגה חרישית נבטת מתוך עיניו. נראה כאילו הזדקן בבת אחת בהרבה שנים. היגון הוא על חברים שזיו עלומיהם נקטף בלא עת. אבל הוא משתדל להסתיר מאתנו את הגיגיו ורחשי לבו ורק בין חבריו בכפר-בילו הוא פותח את לבו.
ההפוגה תמה. בשבת של ג' בתמוז תש"ח ה-10 ליולי, בשעות אחר הצהרים של שבת גורלית זאת פורצים קרבות אכזריים בסביבת נגבה. משלט עיבדיס עובר מיד ליד. המשלט נכבש על ידי חיילנו ונתון להפגזה כבדה של המצרים. ישנם הרבה פצועים ומתבקשים מתנדבים על מנת לחלץ אותם.
והוא, למרות שתפקידו הוא רגם, מתנדב ללכת ולהוציא פצועים תחת אש המצרים. ושם במשלט עיבדיס נפצע. לחובשים שחשו לעזרתו הוא אומר: "אני פצוע קל, ישנם בשטח פצועים קשה ממני, לכו להציל אותם אני אחזור בכוחות עצמי". וכך בדאגתו לחבריו החזיר נשמתו לבורא, והוא טרם מלאו לו 18.
שירת חייו באמצע נפסקת ולא זכה לראות ולהנות מהמרחבים שנכבשו. מאותם מרחבים שכה אהב לטייל בהם בהיותו ילד ונער.

יהי זכרו ברוך.

יצחק פוגל