אלבום תמונות
בביתנו באותה תקופה הדברים התנהלו בסודיות. ההורים לא דיברו בפנינו על המצב בארץ בכדי שלא להדאיג אותנו ובכדי שלא נעביר מסרים לא ברורים או לא מדויקים.
אחי שלמד ב"מקס פיין" בתל-אביב היה חוזר אחר הצהרים אוכל משהו ויוצא את הבית למשימות שלו: הדרכה ופעילות ב"הגנה". אבי גם הוא היה פעיל ב"הגנה" ועיקר פעילותו היתה בערבים כי ביום עבד. במציאות זו נוצר מצב שהמשפחה, כלומר אחי, אני והורי ישבנו לארוחות משפחתיות לעיתים רחוקות וגם אז האוירה היתה של סודיות.
מפאת פער השנים (7 שנים) ביני לבין אחי ציון (כך קראנו לו) ופעילותו בתנועת הנוער ובהגנה מגיל צעיר, הפגישות, האהבה והחום ביננו היו בחטף ולא הצלחנו לשתף אחד את השני בחוויות היומיומיות.
אחת החוויות הזכורות לי, אשר השאירה עלי רושם רב, היא שציון הביא פעם סטן ונתן לי ולחברתי לעשות מטווח בחצר. זה היה דבר נדיר.
אימי עד שנפטרה לא התגברה על נפילתו של בנה. היה לה קשה להשלים עם האובדן. הורי איבדו את רוב בני משפחתם בשואה ואולי זו אחת הסיבות שגרמה להם לא לשתף אותי בצערם ולנסות להגן עלי מ"סיכונים מיותרים" כמו טיולים וכו', אלא לעטוף אותי בהרבה אהבה.
בשנים ההם לא ניתן יעוץ מקצועי למשפחות שכולות. כל משפחה היתה צריכה להתמודד עם השכול לבד. היה המון רצון ועזרה מחברים וידידים, אך חוסר המקצועיות מאוד בלט.
השכנים והחברים עלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, רוב משפחתם נספתה בשואה ובעצם שימשו כמשפחה האחד לשני. הם דאגו לבקר את הורי לעתים קרובות בכדי לא להשאיר אותם לבדם בצערם.
לגדול כבת יחידה להורים שכולים זה קשה מאוד. האחריות שנפלה עלי היתה גדולה. הורי חששו שיקרה לי משהו, ולכן נאלצתי הרבה פעמים לוותר על טיולים של בית הספר או מחנות של תנועת הנוער כדי לא לגרום להורי מתח וצער נוספים.
לו ניתנה לי האפשרות להיפגש עם אחי הייתי שואלת אותו: מדוע לא הקדשת לי קצת מזמנך כדי שאוכל לספר לך חוויות של אחות קטנה, שאוכל לקבל ליטוף ואפילו נשיקה קטנה ולשמוע ממך ספור קצרצר.
אחרי שנולדו לי ילדי, שהיו נכדים להורי, זה הביא להם הרבה שמחה וטעם לחיים. בנכדיהם ראו הורי את דור ההמשך.
אילנה