סגן אהרן רוני וייצנר ז"ל

דברים שסיפרתי על רוני לילדי כתה ט' במרכז ההנצחה בטבעון:

יש פתגם כזה שאומר " הזמן ירפא הכל": זה אולי נכון בהרבה תחומים אולם בנושא אחד - הגעגועים ליקיר שאיננו עוד. הפתגם הזה לא משמעותי.. .. הזמן לא רק שלא מרפא את הגעגוע .. הוא מעצים אותו .. הופך אותו לעינוי קשה.. למשא כבד... , בסופו של דבר ניתן לומר שמבחינה פילוסופית מדובר על קרב עצום בין האדם ,האנושי , הארצי, המאוד רציונאלי לבין הבלתי נתפס - הנצח... רוני לא כאן והוא לעולם לא יחזור, זהו ! זה סופי .. זה נורא! . זה לעולם , אבל לעולם לא ישתנה... המוח לא יכול לקבל דבר כזה..., אני אומר לכם.. המוח לא מקבל את זה .. והוא ממציא כל מיני פטנטים בכדי להתגבר על הדיסונאנס הזה..... אנחנו מדברים עם יקירנו שאינם.. מבקשים בקשות .. מחפשים סימנים...מאמינים בכל מאודנו בגן עדן.. אבל יודעים , כן עמוק בפנים יודעים את האמת- אבל לא מקבלים...

רוני וייצנר, הבן של שושנה ומשה, האח שלי, נולד ב- 2/11/1952- רוני (אהרון) נקרא על שמו של סבא אהרון, האבא של אבא.
משפחתו של אבא התגוררה וחיה בישוב בשם לבובה שבדרום מזרח פולין.
בתחילת מלחמת העולם השנייה עת נכנסו הגרמנים לפולין נעצר סבא אהרון על די הגרמנים ונירצח, בני המשפחה הנותרים גורשו מביתם למחנות ריכוז והשמדה ורובם מצאו שם את מותם.
במהלך המלחמה עבר אבא תלאות רבות ומצא עצמו לעיתים קרובות בסכנת חיים מידית, בין היתר שהה במחנה ההשמדה "פלשוב" - המתואר בסרטו של סטיבן שפילברג שואה.
בתום המלחמה , נסעו אבא ויוסף אחיו לאיטליה משם עלו בשנת 1946 לארץ ישראל. בארץ ישראל התיישב אבא בקרית עמל במקום שנקרא בית החלוצות ברחוב זבולון. ב ה' באייר תש"ח פרצה מלחמת העצמאות, אבא גויס לצבא ושובץ לגדוד 19 של חטיבת גולני.
במהלך מסיבת הגיוס שנערכה בבית החלוצות הכיר אבא משה את אמא- שושנה לבית קרוננפלד, שושנה, ניצולת שואה ילידת העיר ויזניץ שבאוקראינה עלתה לישראל בתום המלחמה עם אמא ציפורה, אחותה פרידה ושלושת אחיה: משה, זלמן ואריה . אביה מאיר ואחיה ישראל וצבי, לא שרדו את תלאות המלחמה.
בתום מלחמת השחרור ולאחר שרות משותף בחטיבת גולני התחתנו שושנה ומשה ובנו את ביתם ברחוב בורוכוב שבטבעון.
אמא אומרת שאֶת רוני קבלה כמתנה ליום הנישואים השלישי שלה ושל אבא:
.."זאת הייתה המתנה היפה ביותר שאפשר לקבל ליום נישואין...ילד יפה ונוח, לא בכיין, נעים, תמיד שמח, חברותי ומנומס..."
אני חושב שהולדתו של רוני היתה בבחינת נס של ממש, ניצחון האור על החושך ניצחון פרטי של אבא, אמא ובני דורם ניצולי השואה על ענק נורא ומרושע שביקש להשמידם. ניצחון הטוב על הרע המוחלט.
בזמן שאמא שכבה בחדר הלידה סובלת מציריה, נודע כי נשיאה הראשון של מדינת ישראל, חיים וייצמן ניפטר. הרופא אמר לה:
"הנה, אַת רואה, איש גדול הלך לעולמו ואיש גדול מגיח לעולם"
בעבורי רוני תמיד היה ותמיד יהיה, לא רק אח בכור, אלא גם איש גדול, וחבר.
גדלנו יחד, חלקנו, כמנהג הזמן , חדר משותף ללינה שיעורים ומשחקים. חווינו יחד את חוויות השכונה והילדות, אני כילד קטן, הבטתי על אחי מלמטה למעלה, הבטתי על מי שהיה נער צעיר בגילו אך בוגר מאוד בהתנהגותו, מושא להערצתי, גאוותי ולפעמים קנאתי.
חיינו יחד ביום יום, עושים שיעורים באותו חדר, מתווכחים, רבים, צוחקים, מתגוששים כמו שני גורים ומיד אחר כך משלימים ואוהבים. בילינו בטיולים משפחתיים להכרת הארץ שכל כך אהב, אהבתי לדבר איתו, לא תמיד הסכמתי עם עמדותיו, אבל אהבתי להקשיב לדבריו. חבל שלא הספקתי להגיד לו את זה......
רוני שמר עלי כשנדמה היה שאני זקוק לכך, סייע לי בלימודים והיה חבר ואיש סוד לעת הצורך.
בגרנו. ובשלב בו נזקקתי לו יותר מתמיד הופרדנו באכזריות ובטרם עת - בתחילת אביב החיים, רגע אחד לפני פריחתנו. בגרתי, השנים עוברות, הקמתי משפחה נולדו לי ילדים, נשרו תלתלי, שייבא זרקה באלו שנותרו... ורוני, רוני נישאר לעולם צעיר יפה תואר, חכם, טוב לב, רציני ומצחיק, תמיד כאן, מלווה אותי במסלול חיי, בחלומותיי, בשיחות נפש, מייעץ, משתתף, עוזר ותומך.
מסלול חייו של רוני נוגע בבית שברחוב בורוכוב, בגן שרה שברחוב חנה סנש, גן אלה ביהודה הנשיא, בית הספר רימונים, תיכון גרינברג, תנועת הנוער העובד -על סניפיה ברחוב אלונים (ליד מגרש הכדורגל) וברחוב רמז, קיבוץ מלכיה והגרעין לנח"ל , חבורת בורוכוב, צה"ל - טירונות ברפיח , קורס חרמ"ש בג'וליס, קורס מכי"ם, קורס קציני חי"ר ושרות קרבי בסיני על גדות תעלת סואץ כמ"מ חרמ"ש בגדוד 184 של חטיבה 14.
ממה אתחיל ..... כשנולדתי היה רוני בן 4 וחצי , לכאורה ילד קטן שצפוי היה שיקנא בזאטוט שזה אתה הצטרף למשפחה, אולם רוני קיבל אותי בשמחה ובאהבה רבה, חש אחריות על התינוק החדש וסייע ככל שנתבקש לאמא ולסבתא ציפורה שגרה באותה תקופה בביתנו הקטן.
גדלנו ברחוב בורוכוב, הרחוב עם הסיבוב. רוב משתכנֵי הרחוב היו ניצולי שואה שהגיעו ארצה לשקם חורבות חייהם. הגורל המשותף, החוויות האיומות שחוו שם והעובדה שלרובם לא היו הורים שיתמכו ויעזרו - הפכו את המבוגרים בשכונה לחבורה מיודדת שגידלה את הילדים במעין שיתוף כמעט קיבוצי, תומכים ועוזרים האחד לשני. לנו, הילדים, היו הבתים כולם, כבית אחד. הרחוב שהיה יחסית ריק ממכוניות, הווה את מגרש המשחקים. "הסיבוב, - צומת הרחובות מגדל, בורוכוב ויהודה הנשיא שימש כמגרש כדורגל שכונתי , כשהמדרגות המוליכות למכולת של "בלנקה" האמא של נעמי ואלי משמשות כטריבונה. האופניים, הקורקינט, הכדור, הדודס, הקלאס והגולות, הפגישות והרומנטיקה הכל התרחש ברחוב.
אמא אומרת שנגד הגורל אין מה לעשות.... וסיפרה פעם שכשרוני היה בן חמש ביקש אבא לקנות לילד קורקינט, אבל אמא שחששה, ביקשה ממנו לקנות לרוני אופניים בעלי שלושה גלגלים. באחד הימים החליף רוני את תלת האופן עליו רכב להנאתו ברחוב, עם קורקינט מושך שהיה לצביקה לנדאו מרחוב יהודה הנשיא. ומה יותר כייף לילד בן חמש מלדהור במהירות במורד הרחוב? התמונה הבאה היא של רוני שרוע על הכביש, פצוע בכף ידו הימנית כשדם רב זורם ממנה. אמא על תבכי...הכל יהיה בסדר אמר רוני בן החמש והמדמם לאימא המבועתת.. בעקבות הנפילה נתפרה ידו והפכה למוגבלת בתנועה - מה שלא הפריע לו במהלך השנים לשחק בכדור יד, להיות קצין קרבי ובקיצור להפעילה כאילו כלום.
כשהייתי בן שלוש ושובב רציני הקנטתי את רוני בן השבע ואת בן דודתי יעקֹב בן ה - 10 שבא לבקרנו. תוך כדי מרדף בין חדרי הבית נפצעתי קשה ביותר בידי הימנית. רוני סייע לאימא להתמודד עם הזוועה, דם בכל מקום, חלון זכוכית מנופץ, דלת שבורה, אימא על סף היסטריה ורוני בן השבע רץ לשכן, למהנדס קבסלר.. היחיד בעל רכב ברחוב.. "בוא מהר צריך לקחת את אבי ואימא לקופת חולים"...חזר הביתה הביא מים... תמיד היה רציני. כשחזרתי הביתה לאחר שלושה חודשי אשפוז ותשעה ניתוחים הייתי מתעורר בלילות מסויט ובהיסטריה מוחלטת בטוח שאני בבית החולים ורוני שותפי לחדר היה מרגיע אותי:
- ".. אבי, אנחנו בבית. תראה זה אני ואימא ואבא..."
לקח כל משימה, ידע להתמודד.
רוני למד בבית הספר היסודי רימונים. באותה תקופה נהוג היה ללכת לבית הספר ברגל ... בדרך כלל בדרכי קיצור מעניינות - במקרה שלנו דרך הוואדי שחוצץ בין רחוב בורוכוב לרמז ומשם דרך חצרות הבתים שברחוב רמז לרחוב אלונים. עצי הפרי השופעים שצמחו לאורך הדרך (וחלקם עדיין צומחים) שימשו לילדים כמזון וצידה לדרך.
הואדי שבין בורוכוב ורמז היה גם מקום משכנו של מחנה ה"גלגל השחור" של הגדולים - משמע של רוני וחבריו. בתוך סבך החורש הטבעי, טיפחו פינה, אליה נהגו להביא כלים, סמרטוטים ישנים, קרעי עיתונים, ספרים ובעיקר את מאגר רעיונית בלתי נדלה, ושם בילו שעות רבות במשחקי דמיון.
עד היום, לאחר כמעט 50 שנה זכורה לי ההתרגשות שאחזה בי כשרוני הרשה לי להצטרף אליו ולחבריו ברשותה של איריס קווסלר הבלונדינית הבלתי נשכחת, במסעם לעבר הברושים הגדולים (היום בקצה רחוב האיריס שבמרכז טבעון) ובחיפושם אחר האלה - עץ ענק בשדות הפונים לקיבוץ אלונים.
בשנות החמישים , מקובל היה שאנשים יגדלו בחצרם מיני מזונות. מתחת לביתנו שבבורוכוב הייתה קומת עמודים ששימשה בזמנו כלול לגידול לתרנגולי הודו. בחצר היו גם ברווזים, גן ירק עשיר ועצי פרי (בעיקר שזיפים מסוגים שונים). רוני עזר לאימא ובמקביל נהג להציק לתרנגולי ההודו, מאוד נהנו מהירקות והפירות שעל העצים, פירות אותם אכלנו לתאבון משך שנים רבות.
בחצר עמד עץ אלון עתיק וגדול יחסית ( העץ, למרות שחלה, עומד שם עד היום ). עץ זה נאהב במיוחד על ידי הילדים - בראשו בנו רוני ויוסי בית שהשקיף על הואדי. אהבנו לעלות עליו, לשבת שם ולקרוא ובעיקר לשחק להנאתנו במשחקי דמיון. במשך שנים הרבה נותר הבית על העץ בשיממונו, לא נגעתי בו, הותרתי לשיני הזמן לנגוס בקורות המחברות, בדלת, ברשתות שהתקנו בחלונות , התייחסתי לבית כאל מקום כמעט מיסטי... קדוש. לפני שנים מספר חלה עץ האלון ובכדי להותירו בחיים נאלצנו לכרות את חלקו הגדול. השריד האחרון, קורה גדולה ששימשה כבסיס לבית שבנו רוני ויוסי נפלה.
בחזית בית הורי ניצבו השקדייה והשסק. אהבנו את השקדיה שניטעה ביום בו רוני נולד. היא הייתה מפוארת כמו בשירים- פרחה באביב במלוא הדרה והניבה פרות אותם נהגנו לזלול בעודם ירוקים סובלים לא אחת מכאבי בטן. (השקדייה המקורית מתה לפני כמה שנים ואולם ותחתיה נטעו אבא ואימא שקדייה חדשה שלשמחתנו נקלטה היטב ובתחילת האביב האחרון פרחה לתפארת ). ואילו השסק, העץ הכי "מדליק" ברחוב, עץ עליו טיפסו כל ילדי הרחוב, עץ שפירותיו המתוקים האכילו דורות של ילדים ובני נוער ממשיך לתת פירות עד היום ובנותיי שלי כמו ילדיהם של חבריו של רוני זוכים וזוכות לאכול מפריו בכל שנה.
כל הילדים באותה תקופה נהגו ללכת לבריכת חנה סנש.. בריכה חצי אולימפית, שכללה קיוסק , טריבונה ומשטח שיזוף..ממש תל אביב. רוני, כמו כולם, למד לשחות בגיל צעיר. הילדים נהגו ללכת לברכה לבד, ללא לווי הורים כש"כושי" ז"ל המציל המיתולוגי, שומר עלינו ממרום מגדלו. בילינו שעות בתוך המים- מקפצים וצוללים, הקטרים באים... יותר מאוחר הצטרף רוני למתאמנים ב"הפועל שחייה" - סגנון השחייה האהוב עליו היה חתירה. גם במשחקי כדור מים השתתף. בשבתות נסענו לים, לטנטורה , הנסיעה היתה בהסעה מאורגנת בטיולית של לנדאו ..שרצנו בחוף הדרומי, קנינו תירס חם ושחינו לאי, רוני וחבריו שכרו חסקה ואני, כאשר הסכים (בדרך כלל לאחר תחינות ובקשות ) הצטרפתי להפלגות אל מעבר לאיים..לים הפתוח, שקשקתי מפחד אבל סמכתי עליו מאוד.
אבא של יוסי, דוב נמש היה נגר מומחה ובעל מקצוע מצוין, באחד הימים הכין ליוסי שולחן פינג פונג.
לאחר כבוד הושם השולחן המוזר למראה : - כפול וצבוע ירוק, מחולק לשנים באמצעות רשת מיוחדת, בחצר המשפחה, מתחת לעץ אלון גדול. עד מהרה הפך השולחן למרכז הפעילות השכונתית, כל ילדי הרחוב השתתפו בטורנירים מיגעים, הגדולים, ברשות רוני ויוסי שלטו שלטון ללא מיצרים במשחקים וזכו בכולם ללא כל מתחרים.
רוני אחז את המטקה (רקטה בלשון הילדים) בסגנון יפני , זמן רב מאוד ניסיתי לחקות את אחיזתו ועד היום למרות מאמצי אני לא ממש מצליח לשלוט באחיזה.
בימי הקיץ החמים ולאחר משחקי הפינג פונג נהגנו לקפל את השולחן לשבת מתחת לעץ ולהתבונן דרך החלון של הלן וסם - בשידורי הטלביזיה הקפריסאית , הלן וסם הגיעו מאנגליה והיו בעלי הטלביזיה היחידה ברחוב כולו. הם צפו בשידורי מקפריסין והרשו לנו לצפות בתוכניות דרך חלונם ...
בכתה ד' הצטרף רוני לתנועת "הנוער העובד והלומד". הילדים שחברו לקבוצה שנקראה "חרצית", הגיעו מבתי הספר במרכז טבעון - רימונים ודגניות "הנוער העובד" היה אצל רוני נושא חשוב ביותר, האידיאלים, הרעיון על שוויוניות חברתית כלכלית קסמו לילד נער, רוני היה למדריך בתנועה ולאחד מעמודי התווך של הקבוצה והסניף החדש ברחוב רמז. לאחר הפעולות אהבו לעלות למרכז לקנות פלפל אצל הרומני, לשבת על הברזלים ולשוטת ברחובות הקריה ובעיקר אהבו ללכת לסרטים בימי שישי בצהרים ושבת בערב בבית הקולנוע "יובל- אור", שמשנת 62 היה בבעלותם של אבא ואמא - מה שהפך אותם, את חבריו לנהנים מהעניין בעיקר בהשגת מקומות ישיבה טובים ולפעמים לפטור מוחלט מהעניין הזה של כרטיסים וכו..
השנים עוברות והילדים המתבגרים הופכים לנערים ונערות נחשפים למוסיקה הפופ רוק. אני זוכר את עצמי יושב בחדרי ומקשיב דרך הדלת הסגורה (נסגרה על ידי רוני משום שלדעתו ודעת חבריו להקשיב למוסיקה של החיפושיות בגיל 12 זה ממש לא חינוכי ) לחיפושיות, לטרמלוס, שורשי העשב והיוניוגפ...
למוסיקה הלועזית היו יתרונות רבים שהמרכזי היה - אפשר לרקוד ריקודים סאלונים וכך היה שבחדרו של יוסי, לצלילי פול אנקה והחיפושיות למדו החברה בעזרתה הנדיבה של אחותו הבוגרת- ריקודים סלוניים.
רוני היה רקדן מלידה והיה בעל חוש קצב מופלא. יום אחד, בעודם רוקדים להנאתם, על חשבון אחת מפעולות התנועה כמובן, הבחינו בפנס שהאיר דרך החלון. היו אלה חלק מילדי הקבוצה בתנועה שבלשו אחריהם והלשינו לצוות המדריכים- דבר שגרר אחריו משפט חברים בתנועה ואת סילוקם המיידי. הדומיננטיות של החבורה כקבוצה הייתה כה גדולה שהדבר גרם לפרוקה של הקבוצה בתנועה ולתחנוניהם של המדריכים שישובו לבקר בפעולות. החבר'ה חזרו, אך מאז דאגו לארגן בבתים מסיבות ריקודים בימי שישי להנאת כולם.
לאף אחד (חוץ מאשר להלן וסם) לא היתה טלביזיה - אך לעומת זאת היתה ספריה, ספרית בורוכוב שהיתה ממוקמת בבית ההסתדרות - נכון להיום בית רימון. לספריה היה חלק משמעותי בעולם הדימיוני אותו חווינו. רוני אהב לקרוא, והרבה - ספרי הרפתקאות, ספרי מידע, מחזות וספרי שירה. העיקר לקרוא. עולמו היה עשיר ובמהלך השנים צבר ידע רב והיה בעל דעה נחרצת בתחומים שונים. כתיבתו קלחה והוא כתב סיפורים, מאמרים ואף שירים. אני זוכר היטב כיצד יום אחד חזר מבית הספר ואמר שעליו לכתוב עבודה על חייהם של הדבורים, אבא נחלץ לסייע והפגיש את רוני עם אחד מחקלאי האזור שהיה בעל כוורות לגידול דבורים ורדיית דבש. רוני התעמק בנושא, קרא ספרים רבים שקבל מאותו חקלאי והפך למומחה בתחום. שנים נותרו הספרים בביתנו משום שהחקלאי החליט להותיר אותם בידי רוני לאחר שראה את רצינותו ושקידתו בנושא גִדול הדבורים.
השנים עוברות, הלימודים בית הספר היסודי הסתיימו. רוני עשה את מבחן "הסקר " (מעין בגרות לכיתות ח') והתקבל ללימודים בבית הספר התיכון ע"ש חיים גרינברג שנחשב בזמנו לטוב בסביבה.
באותם זמנים בית הספר התיכון היה מחולק למגמות לימוד: ריאלית (מתמטיקה) ביולוגית (ביולוגיה ופיסיקה) הומאנית (ספרות והיסטוריה). רוני התקבל למגמה הביולוגית, נחשב לתלמיד טוב ואהב מאוד ביולוגיה - המורים לביולוגיה ופיזיקה העריכו אותו מאוד עד כדי שמר המרשטיין המורה המיתולוגי לביולוגיה הגדר אותו - "כביולוג מובהק".
בבית הספר התיכון באה לידי ביטוי יכולתו להוביל ולהנהיג, תכונותיו כמנהיג, חרוץ ורציני הביאו לבחירתו ליו"ר מועצת תלמידים.
רוני התעניין בנעשה סביבו והיה בעל עמדה בנושאים שונים שהיו על הפרק, הוא נהג להביא זאת לידי ביטוי במאמרים שונים שכתב ואשר התפרסמו בעיתון בית הספר.
אחד מחיבוריו באנגלית, "אני צבר" אף פורסם בעיתון ג'רוזלם פוסט ויותר מאוחר בעיתון בולטימור סאן המופיע בעיר בולטימור שבארצות הברית.
במקביל ללימודים בהם הצטיין, הביא ביה"ס התיכון לפריחה בתחום החברתי, רוני הכיר חברים חדשים וביתנו הפך למקום מפגש לעשרות חברים מכל רחבי טבעון. ואולם החברים החדשים מעולם לא באו ע"ח החבורה הוותיקה, חבורת בורוכוב, כן זאת אותה חבורה מאז. החבורה מנתה ארבעה בנים וארבע בנות. לכל מסיבה הלכו ביחד, בכל אירוע משפחתי היו במרכז רחבת הריקודים. אהבו לצהול ולשמוח.
חוו יחד את חווית ההתבגרות והנעורים. ליוו האחד את השני בניסיונות למציאת בני / בנות זוג, הדריכו יחד בתנועה, התחבקו ואפילו את ניסיון הנשיקה הראשונה החליטו לחוות ביחד כדי לדעת בדיוק מה זה- נעמי עם אלי, רוני עם בתיה, יוסי עם שוש ואריק עם רותי - פשוט כך, נשיקה אמיתית. בין לבין כתב רוני שירים. לא ידענו, אימא אבא ואני, על מנהגו זה ורק לאחר נפילתו הסתבר כי כתב שירים רבים. אֶת מחברת השירים שהייתה לו לקח עימו לצבא ומאז איננה עוד. רק מעט שירים שמנסיבות שלא ייוודעו נותרו בבית ונמצאו מאוחר יותר בתא הכפפות במכונית של אבא.

רוני היה הצעיר בחבורת בורכוב . את יום הולדתו ה- 18 חגגה החבורה בביתנו.
כרגיל, רבצו בחדר, עם המתנה, העוגה והממתקים - אלא שהפעם נסבה השיחה סביב רצינות החיים ומשמעות העתיד. קרבות מלחמת ההתשה, התישו כבר מזמן את אופורית מלחמת ששת הימים והחרדה מהעתיד לבוא השפיעה על החבורה.
החבר'ה חשו שברגעים אלה, ביום הולדתו של רוני, הם מסכמים פרק בחייהם המשותפים. הדבר ציער אותם מחד אך גם ריתק וריגש. לאור האירוע החליטו לכתוב אמנה שתצהיר לעתיד - שחור על גבי לבן- על כווננתם לשמור אמונים האחד לשני לעולמים.
אמנה זו- שהודפסה במכונת כתיבה מיושנת שהייתה בבית, שמורה עד היום בבית של אמא ואבא וזו לשונה:

יט' חשון התש"ל
31/10/1969
הצהרת החבורה!
הנני מתחייב (ת) אם ירצה השם, במידה והתנאים שעליהם תחליט מועצת החבורה יאפשרו:
א. לשמור על קשר לתמיד.
ב. להביא לאוויר העולם מינימום ארבעה ילדים.
ג. להזמין את כולם לחתונה.
ד. לעזור בעת צרה.
ה. במקרה של נישואין בתוך החבורה- מינימום שמונה ילדים!
על החתום: - רותי דיאמנדשטיין, רוני וייצנר, בתיה יונג, שושנה ליברמן, יוסי נמש, נעמי נמש, אלי ראובפוגל, אריק רוזן

החבר'ה התגייסו - כל אחד פנה לדרכו.
רוני נותר בבית - צעיר, המתין לגיוסו, בזמן שנותר השלים את יומן "חרצית" - יומן הקבוצה מהנוער העובד...למד נהיגה , עזר לי - לאחיו בלימודים , עבד בחברה של אבא והמתין בימי שישי שהחברה יחזרו הביתה מהצבא. לבסוף התגייס, רצה לשרת בחי"ר - גולני / צנחנים/סיירת...גויס לשריון , לחרמ"ש . הצבא הקים יחידות חדשות, חרמ"ש ע"ג נגמ"שים סוג של היטק למול הזחל"מים המיושנים שפעלו עד אז,בקשו לבנות יחידות איכותיות .
חברים חדשים, שמות חדשים וזרים, פרצופים מעניינים, סיפורי צבא... חזר לעיתים רחוקות, שרת בסיני, ברמת הגולן, בהר דוב...היה חוזר בימי שישי בשעות מאוחרות: עייף, שזוף באופן מוגזם , מלוכלך בגריז ובשמן רובים. הולך להתקלח ומיד רץ לבדוק מי הגיע הביתה. בתקופת השרות הצבאי השיחות שניהלנו הפכו לרציניות יותר, שאלתי שאלות על השירות הצבאי ורוני סיפר, שיתפתי אותו בחווייתי כמתבגר צעיר, השווצתי ... ורוני כדרכו מיתן את הסערות והכניס הגיון בחוסר הסדר הכללי שאפף אותי בלימודים ובעיקר ביחסים עם ההורים.
בתקופת שירותו כתב רוני מכתבים רבים, לאימא ואבא ולי, המכתבים מספרים הכל, מציגים אותו כפי שהיה: אכפתניק, חד לשון, חכם, אינטליגנטי, בעל חוש הומור, חבר אמיתי מוכשר.. אוהב, בעיקר אוהב.
נסענו לסיום טירונות ברפיח, לסיום קורס מ"כים בג'וליס ולסיום קורס קצינים בבה"ד אחד. אמא ואבא היו גאים מאוד ברוני.
אמא מספרת:
"...אני רואה את רוני מגיע הביתה בפעם הראשונה לאחר הגיוס. זה היה בשבילי נפלא לחוש שיש לי בן גדול, חייל, עיניי דמעו מרוב אושר..אני רואה אותו יורד במדרגות וניכנס הביתה, מחבק ומנשק אותי.. אני שומעת אותו מגיע ב- 2 לפנות בוקר מקיש על החלון: "אימא הגעתי", מספר שהיו לו טרמפים גרועים ...שומעת אותו בטלפון: הלו אימא, מה נשמע מה שלום אבא ואבי.".
אל הימים הנוראים שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים בסתו 1973, הגיע רוני כקצין, מפקד מחלקה בגדוד שאייש את קן המעוזים בצפון הגזרה המרכזית של תעלת סואץ. היו ימים של מתח שלפני מלחמה.
יורם ברין, אחד הקצינים סיפר: ..."התכונות שלו בתור אדם וקצין הביאו לכך שהמ"פ החליט לשלוח דווקא אותו - לבדו - עם מחלקתו לגזרה הצפונית....למרות הקשיים רוני הצליח, ומפקדיו היו מרוצים ממנו והתייחסו אליו ברצינות הראויה למפקד כח סיור עצמאי..."
רוני הגיע לחופשה קצרה, אני הייתי ,במה שנקרא בזמנו, שרות לאומי בקיבוץ "אשדות יעקֹב". רוני נסע עם חברים לכינרת והחליט לעבור דרך הקיבוץ לבקר אותי, שמחתי מאוד כשנכנס לחדרי. הביא אבטיח - ישבנו דברנו והוא נסע. מצפה בכיליון עיניים לשבוע שלאחר מכן - לרגילה המובטחת לו.
ביום חמישי היה צריך לחזור, קם מאוחר, אמא היתה בחיפה, אבא הגיע לזמן קצר. אכלו ארוחת בוקר, אמא חזרה. ישבו דיברו הזמן עבר, הביט בשעון.
- " אימא, אני צריך לזוז... יש לי טיסה בשלוש " אמא בקשה לארוז את התרמיל .
-"לא צריך אני חוזר ביום שלישי, הקו נגמר, אני אחזור לשבועיים חופש, שבועיים בבית"....
לקח את הנשק ותרמיל קטן חבק את אימא ויצא מהדלת ...אימא הותירה את הדלת פתוחה והביטה בו..
-"נו באמת, אימא, אני לא ילד". אמא חזרה הביתה סגרה הדלת והמשיכה לעקוב אחריו במבטה דרך חלון המטבח: איך עבר את הכביש, הלך בדרך הקיצור שעשה בה שימוש במשך שנים בדרך לבית הספר. פסע בין הבתים והעצים ואימא ליוותה אותו במבטה עד כמה שיכלה עד שנעלם בין העצים... ועד היום מצפה שיבוא יום ותראה אותו שוב...
יום כיפור, רוני צם, מסורת זה עניין חשוב בעיניו למרות שהיה חילוני. שבת בבוקר, רוני נקרא למפקדת הגדוד, מקבלים תדרוך- להתכונן ליום קרב, חוזר ליחידה, יושבים במעוז שנקרא "טלביזיה" - שם הקוד של רוני "נברשת". תדרוך לחיילים.
שבת בצהריים, אש נפתחת על מוצבי התעלה, מטוסים חולפים מעל בדרך לרפדים, פגזים נופלים בקרבה מסוכנת לנגמ"שים. רוני יוצא מהמעוז המוגן ויחד עם אחד הסמלים, מעביר את הנגמ"שים תחת אש לאזור מוגן. מקבלים פקודה לצאת ולחלץ כוח של הפלוגה שנלכד בתצפית בעיר קנטרה...יוצאים. השעה 14:15.
חמש עשרה דקות לאחר שיצאו, זיהה רוני מהנגמ"ש כוח מצרי על דיונה צפונית לכביש עליו נעו הכלים, נכנס איתם לקרב, עמד בצריח הנגמ"ש חשוף, אחז במקלע הכבד וירה לכיוון האויב... תוך כדי הסתערות נפגע מכדור ונפל לתוך הנגמ"ש.
בבית אין יודעים דבר, יושבים ומחכים לשמוע, מחכים.
שבוע שלם ישבנו בבית. אני הלכתי לבית הספר, חזרתי, שיחות עם החברים דאגות לרוני. אבא גויס למילואים, הוא חובש ביחידת רפואה שעולה לרמה ... אני ואימא לבד בבית ... בטלביזיה התחילו להראות תמונות של חיילים שנשבו בידי המצרים- ישבנו והתבוננו, אימא מייחלת לראותו אך לשווא.
כעבור שישה ימים החריד צלצול הטלפון את הבית. אמא הרימה - מישהו מצידו השני של הקו מסר דרישת שלום מרוני.
- "אל תדאגו, שלום לו - הוא בסדר".
השכנים, החברים - כולם ביקשו להרים כוסית- אך אמא סירבה.
-" עד שלא אשמע את קולו של רוני, אני לא מאמינה - רוני הרי היה מתקשר בעצמו, הוא יודע שאנחנו דואגים".
כעבור פחות מ- 24 שעות, עמדתי בחצר, אימא תלתה כביסה .. לפתע הופיעו שלושה: חיל, אחות ותושב טבעון שהיה בקשר טוב עם הורי..
-"איפה אימא?
-"מה קרה ?, שאלתי...
הרגשתי שהלב שלי נופל לרצפה, תרתי משמע ..פחד נוראי מילא אותי..
מה קרה? אימא שאלה מחדר הכביסה:
-"אבי, ..מה זה? מה קרה?..." ואז ראתה את האנשים...
עבורנו: בני משפחתו, חבריו, חייליו וחבריו מהצבא נשאר רוני צעיר כשהיה, בן נפלא, אח מדהים ומקסים, איש חכם, חבר נאמן, איש אשכולות, רוני שאהבנו ונאהב עד עולם.
בגרתי, הקמתי משפחה, נולדו לי ארבע בנות, הן בגרו, חלקן כבר שרתו בצבא והיתר עוד תשרתנה. רוני איתי כל הזמן, בלב, בראש, ברגעים שמחים ועצובים, תמיד מלווה אותי תמיד שם...
מידי שנה, לאחר סיום הטקס בערב יום הזיכרון, אנו, בני המשפחה, החברים, והלוחמים מאז נפגשים בבית ההורים ומעלים זכרונות. חבריו של רוני הפכו לחלק מהמשפחה הקרובה לנו. אנו משתפים אותם ומשתתפים איתם בכל אירוע משמח ושותפים לכל חוויה. בנותיי מורן דניאל יעל ורוני גדלות על ועם הסיפורים על הדוד המדהים שמעולם לא פגשו אבל תמיד קיים.

אבי