רס"ן אבנר דיטל ז"ל

2.3.63
היום אני חצי נבך מבחינה מוראלית ועל כן נסעתי לטייל קצת בשדות. אמנם היתה זאת תרופה לא רעה. לאחר ארבעה חודשי פירוד, דומני שהאשכוליות בפרדס שלנו הכירו אותי עדיין. נזכרתי בימי הזוהר של העבודה כאן, עם השמש הלוהטת, הקוצים ברגליים המיוסרות "ובעיקר" הטרקטור. ממש התחלתי להתגעגע. מה שראוי לא לשכוח הוא, שאז השקפתי קצת אחרת על הנושא.
בהקשר זה, מעט בעיות בוטניות: לא רק כלניות אדומות יש אצלנו כפי שראית בביקורך, הרי על מסילת-העמק, יש רק כלניות לבנות, ורודות וסגולות ובכמויות לא פחותות מהאדומות שבבית. ביקרתי גם בגבעת האיריסים ולפי הערכתי, יש להם כמה שבועות עד לפריחה.
עם הליכתי לשורות מגיני-העם, התחלתי כמוך לשנוא במקצת את החורף. מביט אני באיבה אל כל בן-ענן, על אף שיודע אני שזהו חמס של הארץ הצמאה שלנו. מוכן אני להסכים עם הגשם: שירד בכמויות ענק בכל הארץ ורק בתחומי גדרות המחנה או במקום שבו אני נמצא, יהיה חור ברקיע וישאר יבש כמקודם. נוכחתי שלאהוב את החורף אפשר רק בעזרת תנאים טובים: לבוש חם, בית-אבן, תנורים וכו'. כשאדם מוגן ע"י אמצעים דלים בלבד, הוא לעולם יתנהג אחרת. שימי לב שאני "מקטר" בשנת בצורת. יש להניח, שבשנה גשומה לא הייתי יודע מה לעשות מרוב בכי. מה שברור הוא שבעוד חודשיים בלבד, בשעה שנהיה אי-שם בין דיונות הלם של הנגב המערבי, נשביע את האלוהים בכל הדברים שבעולם, ונבקש שיעניק לנו ולו טיפת גשם אחת, כדי להיזכר שקיים עוד משהו ברקיע, מלבד גוף החימום הזהוב.