17.11.62
השעה שבה פתחתי בכתיבת מכתבי זה, היתה שעת בוקר נעימה שבה שימשתי ש.ג. בשער הבסיס. לא אמצתי לעצמי משרה רמת-מעלה זו כמצב קבוע, פשוט הופעתי למסדר השכמה ללא כובע, דבר שהוא מותר בדרך כלל. נתפסתי והועפתי ישר לכס-הכבוד שב"בודקה" הצבועה ירוק שחור (צבעי החייל)...
...אח"כ הגיע הצהריים עם ארוחתו וכהמשך נשלחנו לבונקר שבמחנה, על מנת לנקות רימונים מאבק. ההשוואה הטובה ביותר לתריסר הפטפטנים שישבו סביב ארגז הנשק, הן מקלפות הבצל במטבח. ההבדל היחידי ביניהם הוא, ברצון להספיק משהו.
השמש שקעה. השמים מכוסים עננים מצועפים המכינים כמדומני, בשם "ענני-נוצה". אני תמה לגלות בעצמי מצפון חקלאי מסויים. פשוט חש אני דאגה עקב עצירת הגשמים. מלבד זאת אני, כמובן, אוהב גשם. החשת אי-פעם, מין הרגשת עוז של אדם הרץ בגשם שוטף? הוא לועג לגשם ולאנשים החוששים ממנו. הוא זוכה לדברי הערכה למידת רטיבות בגדיו ולמעשהו "יוצא הדופן".
יש בריצה בגשם מעין הרפתקה, מעין יציאה לקראת סכנה אורבת בדמות מידרכה חלקה, או שלוליות מים נעלמות. ומה גם שלפתע מבליח ברק ואחריו מנחית הרעם מהלומה ממש, ישר על הראש. בסופו של דבר כמובן, הרצוי ביותר הוא להגיע לחדר מואר וחם ולייבש בנחת את העצמות ולהסב על כוס קפה ולחם קלוי.