רס"ן אבנר דיטל ז"ל

אלבום תמונות

...פעם פעם, כשהיינו קטנים עוד, מותר היה לקטוף רקפות... אבא היה לוקח תרמיל צד עם שני תפוזים ואת-חפירה ואבנר ואני היינו הולכים אתו אל הגבעות או לחורשת שריד, לחפור פקעות של רקפות בשביל הגינה "הפרטית" שליד החדר. חיי המשפחה בקיבוץ בתקופה ההיא היו מצומצמים מאוד והמפגש בין אחים היה זעום. אבנר ואני לא אכלנו ליד שולחן אחד ולא ישנו תחת קורת גג אחת. לאבא זה הפריע לא מעט, היה משתדל לקרב אותנו ובכל הזדמנות ליזום פעולה משפחתית קטנה, וטוב היה לקטוף פרחים בטיול משפחתי של שבת...
שנים עברו ודרכינו רחקו. הקשר נשמר על-ידי מכתבים, מכתביו הנדירים של אבנר, ומכתביהם התכופים והמתמידים של אמא ואבא. ממכתבים אלה הצטיירה לפני דמותו הרב-גונית והיפה של אבנר.
תלמיד חרוץ וספורטאי מצטיין היה בעת היותו תלמיד בבי"ס תיכון. שקט ורציני בהתנהגותו אך עם זאת אהב לחרוז חרוזים ואף לשחק על הבמה היה מסוגל בעת הצורך. בצבא התגבש אופיו של אבנר והתחשל, הוא גילה אחריות, סבלנות, כוח סבל ויכולת ביצוע. מכתביו אלי בתקופה זו היו אופטימיים בדרך כלל ורק לעתים היתה מתגנבת נימה צינית. "אוכלים חול אבל אין דבר..." כתב אבנר - וברוח זו עלה בהצטיינות מדרגה לדרגה, תוך רצון ונכונות לעשות את הנדרש ממנו בצורה הטובה והיעילה ביותר.
אבנר היה שתקן, להוציא דברים ממנו לא ניתן; אך כאשר אמר דברו היו אלה דברים של טעם. במרוצת הזמן למדתי לא למשוך ממנו דיבורים אלא לחכות שהם יבואו...
זוכרת אני טיול שעשינו עם אבנר ויוספי בקיץ 1967, על מנת לראות את השטחים הכבושים. תוך כדי נסיעה הצביע אבנר על טנק שרוף בין גבעות שימרון ואמר "את זה אני הורדתי" ולא הוסיף, בכדי לא להתפאר בעלילות גבורה. מאוחר יותר כאשר התפתחה שיחה על המלחמה אמר אבנר בשקט כדרכו, "הערבוביה והבלגן היו עצומים, לא ידענו מי נמצא ומה נעשה מאחורי הגבעה עליה עלינו... טוב שאויבינו הם כה חלשים אחרת היה קשה"... הקשבנו נדהמים. בהתלהבות של קיץ 1967 היה מוזר לשמוע זאת ודבריו נחרתו בזכרוני. הניתוח של אבנר היה מפוכח, ולמרות שמחת הנצחון הסיק אבנר מסקנות משלו על המלחמה וכדרכו לא השמיען ברבים אלא שמרן לעצמו.
במשך כל אותו טיול טיפל בנו אבנר כבילדיו הקטנים. לא טעם אוכל ולא שתה עד שלא שתינו ואכלנו אנחנו, אירגן הכל למופת ופרט לא חסר. כך נהג אבנר גם עם פקודיו בצבא, דאג לאחרים תוך ויתור על עצמו. ביום האחרון, 22.10.1974 ויתר על חופשה אשר לא זכה לקבלה.
חוש האחריות וההתנדבות אשר עליו חונך, הוליך את אבנר ורבים אחרים כמוהו, בדרך האומרת לתת את כל שנדרש ממנו. הן בחייו האזרחיים והן בשרותו בצבא נתן אבנר את כל שהיה לו ומעל לזה.
...ועכשיו כשלא נשאר עוד מה לתת, מהרהרת אני כיצד לקבל את הדין, כיצד להשלים עם העובדה כשעצב מעורב בזעם מעכירים את ליבי. אבנר שהיה בתחילת דרכו ובניית קן-משפחתו, אחרי שנים של שרות חובה, כאשר הגיעה שעתו להנות מפירות חייו, לא זכה. לא זכתה משפחתו הצעירה ולא זכו הוריו. הן כל מה שביקש אבנר מהחיים היה כה מעט, רק שלוות משפחה וטיול של שבת אל הגבעות, לקטוף רקפות עם הילדים.

שלומית