רס"ן אבנר דיטל ז"ל

אלבום תמונות

שלום לך אבנר.

סלח לי בני על שאני פונה אליך כך. ודאי שזוהי פנייה מוזרה ובלתי הגיונית. אבל אנא אל תחפש הגיון רב אצל אב שכול. הן אצלי אתה עדיין חי ולא אי-שם בעולם האמת. אתה חי בתוך תוכי, בלבי, ברגשותי. איני חדל להרהר בך כל אימת שאני נשאר לבדי עם עצמי.
זכור לי תמיד שבילדותך הייתי שר לך שירי-ערש אשר ביטאו בתמצית את תוכן חיינו. דרכך עד יומך האחרון, הנה עדות שבמוחך הקטן נקלטו הדברים היטב.
חוזרים ומהדהדים הדברים:
נומה נומה ילד חן שלי, אבא הלך לעבודה...
ו..."שכב בני שכב במנוחה... סובב סובב על המשמר,
אבא אינן ישן, על הגורן שומר אבא.
הנה תגדל תהיה לגדול תצאו לשמירה אחדיו".
ואת שני התכנים, את העבודה וההגנה, קיימת בנאמנות ובשלמות וכפי שנאמר ב"כל נפשך ובכל מאודך".
וכך אתה חוזר ומופיע בעיני רוחי, כשהנך עוד ילד ולאחר מכן כנער בבית-הספר, מדריך בחטיבת-הנוער של האיחוד ואחר כך כחייל בשרות סדיר, כקצין ביחידת טנקים הרוכש נסיון בתקריות בגבול הסורי. רואה אני אותך פצוע, ב"תקרית אלמגור" (גם אז ע"י הפגז האחרון) ונלחם במלחמת ששת הימים.
ובאחרונה כשהשתלבת בעבודה במשק ונשאת באחריות לניהול ענף הלול.
רואה אני אותך כשהקמת בית בישראל, אתה ורחל תיבדל לחיים ארוכים, רואה אני אותך מאושר כאב לבניך.
תמיד הפתעת אותי לטובה וסמכתי על החלטותיך ומחשבותיך שהיו שקולות תמיד.
בכל אשר עסקת הצטיינת לטובה ובכול השקעת מחשבה, עמל וזמן. שום דבר לא ניתן לך בקלות. לאט לאט התגבשה אישיותך שנתנה כוחה בעבודה ובחברה. עד הרגע האחרון שבו פגע בך - החשוף בצריח - הטיל.
כשנכנסו המבשרים הבינותי מיד שנגוזו תקוותי. לא עמדה לי אמרתו של סבא ז"ל שאמר שיהודי אסור לו לאבד את התקווה עד הסוף.
לא ידעתי אז - לפני תפילת "כל-נדרי" - כשנשקתי לך, לרחל ולעינת הקטנה, שתהיה זו נשיקת פרידה אחרונה ממך.
כן בני, עכשיו רק אני משיג נכונה משמעותה של קינת דוד על אבשלום בנו, כשאמר "מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני".
כקצין נהגת לשלוח לחופשות את חבריך לנשק בעוד אתה נשאר אחרון בתור, מה כי אטען נגדך?
ואולי מורשת היא מבית אבי וסבי ז"ל: היושר והכנות, אהבת הבריות וטוהר המידות, עם אהבת העמל והאהבה לספר.
בני, היית צנוע ושתקן מילדותך. מעט מאוד סיפרת לנו על הישגיך. והם הן היו בולטים. עליהם שמענו מאחרים, מן המורים, מחברי המשק ומחבריך בצה"ל.
אני יודע ועד, שהיית בן אשר מלא כל משאלות הלב של אב ואם.
וכשאני נאחז בצידוק הדין, אומר אני לעצמי: זהו גורלנו כיהודים. כל ההיסטוריה היהודית מתמצה עד היום במלים "בדמיך חיי". מיליונים הושמדו ללא מגן. ורבבות נפלו, כשהם מגוננים בגופם ובנשקם על עמם ומולדתם. כמפקד יחידת טנקים חשוף בצריח, נפלת, למען המשך קיום העם במולדתו. בין שתי הברירות עדיפה השניה.
ועוד אוסיף, בזכרון רעייתך וההורים וחבריך אתה חי, כפי שהיית, תפארת בחורים. וגם עינת, ילדתך הקטנה והנבונה, זוכרת אותך היטב כמו גם פרטים שונים. מחוויות של ילדה עם אביה. והיא חיכתה לבואך הביתה, כשאזניה כרויות לכל נקישה בדלת.
אבל האמת היא אבנר יקירי, שקשה להיות חזק בנסיבות אלו, עד מה קשה.

אבא