דברים ליועד / אזכרת שנתיים מאת דליה רם כהן ,אימא.
יועדי יקירי,
כבר שנתיים תמימות שאינך אתנו, שנתיים של כאב וגעגוע עמוק לחיוך שלך, לחיוניות ולשובבות שבך. שנתיים שהם לנו כנצח... וקול השופר עדיין מרעיד את לבנו ומרטיט את נשמתנו...
מאז כל מחשבה עליך מתחילה ב"לא" רועם. לא תבוא יותר, לא תצחק אתנו, לא תיכנס הביתה ותצטרף לסעודת שבת וחג... לא תביא כביסה מלוכלכת מהצבא, לא תתחתן לא תקים משפחה, לא תראה את אחייניך המקסימים, אלה שהכרת ואלה שלעולם לא תכיר...
לא ולא ולא וזה כואב ודוקר שבא לי לפעמים לצעוק :" לאאאא" גדול ורועם שיצא מגבולות הגוף ויזעזע את היקום... ואותי ישחרר מכאב... אבל הקול שלי בוחר לשתוק. ותחת זאת ה"לא" חודר פנימה למעמקי הלב ומתנחל שם. הו כמה הייתי רוצה להחליפו ב"כן" שמח. כן תבוא, כן תחייך, כן תשמח... כן וכן וכן. אבל האמת המרה טופחת שוב ושוב בפנינו. האבדה גדולה מנשוא ולא ניתן לתארה במילים.
"קטנו המילים מהביע השאול - כי למוות אין ניב שפתיים" - הטיבה לאה גולדברג לכתוב באחד משיריה. אכן כן, מילים כמו: צער, חלל, ריק, חסר וכאב הן מילים כל-כך קצרות, בנות שלוש אותיות בלבד, אינן יכולות לשאת בחובן את כל המטען הרגשי שאנו נושאים בתוכנו. מאז אותן נקישות נוראיות על דלת ביתנו, במוצאי היום הנורא ההוא. אותו יום שבו הפכת ממלאך בעולם הזה ,למלאך בעולם שכולו טוב.
לכאורה, העולם כמנהגו נוהג... אבל לנו נעצר השעון מלכת. והלב עדיין מסרב להאמין... כל יום הוא קושיא חדש, והלב כל-כך שביר ומותש ועוד יותר בימים אלה המכונים "הימים הנוראים", אצלנו הם נוראיים תרתי משמע.
בכל לילה עת נעלה על יצוענו - דמות דיוקנך תביט אלינו, וכך בבוקר, עת נפקח את עינינו - נאגור כוחות, נאסוף עצמנו, שוב דמותך תתפוס מקום במחשבותינו. הזיכרון כואב, בא בגלים, מכה ושואב והמדרון כל-כך חלקלק... אך אנו בחרנו להתעלות, לקום להתרומם ולחיות... על כן אנו משתדלים לנתב את דרכנו בעשייה, לשאוב כוחות זה מזה ומהנצחת דרכך ותכונותיך הנפלאות.
כן, אנו משתדלים לשמוח כמו שידעת בחייך, וכמו שרצית בשבילנו- אבל לעולם, לעולם לא תהיה השמחה מושלמת בלעדיך. והכינור לעולם יחסר מיתר.
עלם חמודות שלי, עוד מהדהדות בראשי המילים הקסומות שלך שנהגת לאומרן בכל הזדמנות, "אולי לא הכול טוב , אבל הכול לטובה". אימא תחייכי היית מפטיר לעברי, מחייך בעצמך וחושף טורי שיניים צחורות, ואז כמו תמיד אני נכנעת לך איך לא?
חכם סיני כתב, שהגיבורים הגדולים באמת, הם לאו-דווקא אלה שעושים מעשה הרואי חד פעמי, שניקרה בדרכם. אלא דווקא אלה שיודעים בהתמדה להקשיב ולחייך לזולתם. להעניק חיבוק, בלי לשפוט, לזרוק מילה טובה ולפרגן - וכזה היה יועד שלנו. גיבור אמתי, חייכן, קשוב לחבריו מפרגן ומעניק מילה טובה בכל הזדמנות.
יועדי שלנו היה תמצית הישראליות, ילד רגיש ומלא חמלה כלפי האחר והשונה... ילד של חסד עם נתינה ואהבה ללא גבול. מן צירוף נדיר של נשמה ענקית, לב רחב ויד נדיבה.
הארת את חיינו יועדוש, אבא ואני גידלנו אותך באהבה גדולה... היה לך הכל...והיה פשוט וקל לאהוב אותך מכל הלב כי תמיד ידעת להשיב אהבה. אני יודעת שחייך הקצרים היו שמחים וטובים, שכן בשמונה עשרה וחצי השנים שחיית, מיצית וחווית חיים מלאים ומספקים, הספקת לטייל בחו"ל, לקרוע את הפארקים בכל מתקני האקסטרים האפשריים, ביורו-דיסני שבצרפת, באפטלינג שבהולנד, ובאסטריקס שבבלגיה. לא ויתרת על שום מתקן ואתה בסך הכל היית בן שמונה. וכשהתבגרת המשכת לבלות גם בארצנו היפה בכל אתר אפשרי.
תמיד אמרת לנו שהדרך הנכונה לאהוב את הארץ היא דרך הרגליים. כך טיילת בין שביליה, צעדת בנחליה וטבלת במעיינותיה. בשנה האחרונה טרם גיוסך, גילית את האור הגנוז שבאמונה והוקסמת... כך שילבת בין אהבת התורה אהבת הארץ ואהבת האדם. מאז, לא הפסקת לעשות חסד.
עַכְשָׁיו דְּמָמָה... שִׁרַת חַיֵּיךָ נָדָמָה
חֹשֶׁךְ בּתּוֹכִי וְאֵין נֶחָמָה
חָשָׁה אֶת הַכְּאֵב
וְאֶת הָאוֹר שֶׁכָּבָה בַּנְּשָׁמָה.
אוֹמְרִים לִי שֶׁהַזְּמַן יַעֲבֹר...יְרַפֵּא
שְׁסּוֹפוֹ שֶׁל הַמֵּת לְהִשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב
אָז לָמָּה אֶצְלִי, הַזְּמַן רַק מְחַדֵּד אֶת הָאֱמֶת?
בְּנַפְשִׁי חוֹרֵט וְשׂוֹרֵט.
וּבַלֵּב אֵין נֶחָמָה
וְהַכְּאֵב עוֹטֵף אֶת הַנְּשָׁמָה
עוֹד יוֹם עוֹבֵר וְעוֹד שָׁבוּעַ
וַאֲנִי מוּצֶפֶת בְּזִיכְרוֹנוֹת
וְיָם שֶׁל גַּעְגּוּעַ.
וְשׁוּב זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בֵּין הֲרִיסוֹת בָּתֵּי הַלֵּב
וְשׁוּב שָׁנָה תִּישַּׁק שָׁנָה וְעוֹנָה בְּעוֹנָה תִּתְחַלֵּף
וְשִׁירִים שֶׁל שִׂמְחָה
וְיָמִים שֶׁל פְּרִיחָה
יַהַפְכוּ לַמַּעְגָּלִים שֶׁל כְּאֵב.
כָּךְ חוֹלְפִים לָהֶם הַזְּמַנִּים
יָמִים חֹדָשִׁים וְשָׁנִים
וַחֲבֵרֶיךָ, כְּמוֹ גַּם אָנוּ, מִתְבַּגְּרִים מִשְׁתַּנִּים
אַךְ אַתָּה, צָעִיר לָנֶצַח תִּישָּׁאֵר
בֵּן חַ"י וָחֵצִּי שָׁנִים...
אוהבים עד בלי קץ -יהי זכרך ברוך.