* מידע נוסף
תפריט נגישות

רס"ן אייל פלג אבן ארי ז"ל

דברים לזכרו

מאימא...על איילי...

אלבום תמונות

אייל פלג בן מרים ודורון ז"ל, נולד ב-ח' אייר תשכ"ט (26.4.1969) בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים.

את לימודיו היסודיים החל בבית הספר הישראלי באבידן- ניגריה, שם שהתה המשפחה עקב עבודתו של האב דורון ז"ל.

המשך לימודיו היסודיים מכתה ד' עד כתה ח' היו בבית הספר היסודי "דוד סטון" בירושלים.

את דרכו התיכונית עשה איילי במגמת מזרחנות בבית הספר התיכון ע"ש "מיי בויאר".

איילי הרבה להתנדב במד"א, אהב לעזור ולהציל חיי אדם.
הוא פרט על גיטרה והיה חבר בתזמורת הנוער של עיריית ירושלים וכן נשלח במסגרת חילופי תזמורות לגרמניה.
מקטנותו היה איילי ילד נח לבריות, שוחר שלום, חייכן, בעל הומור עשיר ושמחת חיים, מעט מופנם וקשור מאד למשפחה.

אחד הדברים הבולטים באישיותו הייתה הנטייה לראות את חצי הכוס המלאה, לא להתעכב על חלב שנשפך ובכלל נכון לומר על איילי שהיה בעל תפיסת חיים מאוד מציאותית ובריאה. הוא היווה סלע איתן למשפחתו.

תכונות אלו ליוו אותו לאורך כל הדרך בבגרותו ובהיותו בעל תפקיד בצ.ה.ל. חברים מאוד אהבו אותו וביקשו את קירבתו. הם מספרים על אדם מתחשב, אהוב על פקודיו, אינטליגנטי, בעל זיכרון יוצא דופן.

כאן ברצוני לספר קוריוז המדגים את זכרונו יוצא הדופן של איילי.

כאשר איילי למד לבגרות במקצוע ספרות, שאלתי אותו: איילי, אתה מתכונן למבחן? איילי הניח לפניי שלוש ערמות של מחברות בהן החומר בספרות, הסתכל עליהן מבלי לפתוח ולו מחברת אחת ואמר: "הנה, התכוננתי".

איילי היה בן מדהים, תמיד שאל, תמיד דאג. לא אשכח את החגים שחגגנו ביחד, את ארוחות ימי השישי. זיכרונות אלו ילוו אותי תמיד, ולא אשכח אירועים שהיו מעלים חיוך על שפתי ועדיין איני מאמינה שהוא לא יתקשר וישאל:
"אימא מה נשמע, את באה אלינו לפלמח"ים לשבת?"

בתחילת יוני 2009 איילי התעקש שנצא לטיול לאיטליה: סבתא ג'ינה, אני סבתא מירי, לימור, טולטול ואיילי. וכך היה, טסנו לעשרה ימים.

זה היה טיול חלומי. איילי, כיאה לו, תכנן אותו לפרטי פרטים. אני מודה לאלוהים על טיול זה, זו מזכרת הנטועה עמוק בליבי, מעין טיול פרידה.

כחודש וחצי לאחר שחזרנו מהטיול, אייל ומשפחתו עברו דירה מפלמח"ים לביתם בכפר יונה. הציפיות היו גדולות. בערב, כמה שעות לפני שנפטר שוחחנו בטלפון ותכננו את בואי לכפר יונה להיות עם טולטול. לצערי הגדול לאין שיעור, הגעתי - אבל למטרה אחרת.


ברצוני לשתף אתכם באותו בוקר נוראי בו בשרו לי על פטירתו של איילי.

בסביבות השעה 4 לפנות בוקר התעוררתי לקול צלצולו של הטלפון, מעברו השני של הקו שמעתי את קולו של אלון בני: "אימא תפתחי לי את הדלת, אני חוזר מהכותל הרי זה ט' באב. התפללתי, אני עייף, אני רוצה לנוח מעט ולחזור לכותל להמשך התפילה". קמתי ופתחתי את הדלתות ומיהרתי לסדר לו את המיטה בחדר האורחים. בני אלון רץ אחרי ובעדינות הוביל אותי לסלון, הושיב אותי חיבק אותי חזק חזק, להעביר אלי מכוחו ומחוזקו, באותה עת החלו להיכנס בתי ובעלה, בת אחותי תמי ובעלה ובת אחותי ניצה. לא הבנתי מה קורה, חשבתי שמדובר אולי באחותי, אולי קרה משהו לגיסי... עד שאלון מחבק אותי חזק- חזק ואומר לי: "אמא, מדובר באייל, הוא נפטר".

לא רציתי להאמין , המילים הראשונות שהוצאתי מפי היו: "מה אעשה עכשיו?". במשך הזמן שעבר מעת פטירתו של איילי למדתי משהו, החיים חזקים, לא שוכחים, נזכרים בחוויות והרגעים היפים, וממשיכים הלאה. איילי היה רוצה שכך אנהג, הוא תמיד היה אופטימי ,ואם יכול היה לומר לנו את דברו, היה אומר: "מה זה קשור, המשיכו הלאה, ספרו לטולטול עלי ושמרו עליו ועל לימור, אני סומך עליכם".

זהו חלום בלהות שהייתי רוצה להתעורר ממנו ולפגוש מציאות אחרת.

ביום ט' באב התשס"ט, 30/7/2009, איילי נפטר באופן פתאומי, הספקתי עוד לשוחח עמו באותו ערב, הוא נשמע לי שליו ורגוע.

איילי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה.

המשפחה תנציח את זכרו בספר שנכתב על ידי בת דודתו תמר אלימלך ואחותו רביד אסדו אבן ארי.

שם הספר: "אבא אני מתגעגע אליך כל כך..."

אחיו של איילי , אלון לבנשטיין אברך כולל וסופר סת"ם, יקים גמ"ח (גמילות חסדים) של ערכות תפילין יד וראש.
הגמ"ח יוקם להנצחת זכרו ולעילוי נשמתו של איילי.
התפילין יינתנו בהשאלה לתקופת מה לאותם אברכים מניחי תפילין שנשארו ללא תפילין מסיבות שונות.

במשך השנה הראשונה לפטירתו של איילי חוץ מאמירת הקדיש לאורך כל התפילות, חולקו על ידי אלון כל המשניות של ששה סדרי משנה מתלמוד בבלי בין אברכי כוללים אשר למדו אותן לעילוי נשמתו של איילי.

היום- 26/4/2011 חל יום הולדתו של איילי, היה אמור להיות בן 42.

תוכניות רבות תכנן, חלק הספיק להגשים וחלקן יישארו כחלום לא ממומש.


בצבא איילי פגש את לימור, השניים התאהבו ולימים נישאו. זו הייתה אהבה גדולה, יפה, מלאה בהבנה, התחשבות ונתינה. זוגיות ושותפות נפלאה. שיא אושרם היה עם הולדתו של טל, "טולטול", נכד מקסים, נבון ושובה לב.

טולטול הוא שילוב מקסים של איילי ולימור, במראה החיצוני ובתכונות האופי.

אני שמחה שאיילי חווה את רגש האבהות, לצערי זו הייתה תקופה קצרה של 4 שנים. איילי ולימור תכננו להרחיב את המשפחה פעם נוספת, עוד חלום שלא יתממש.

לאחר פטירתו של איילי חיפשתי דרכים להרגיע את ליבי הדואב, הדומע.

אני כותבת יומן, מספרת על ילדותו של איילי, מתוך רצון שפעם טולטול יקרא וכך יכיר את אביו בילדותו.

מארגנת אלבומים, אוספת כתובים, על מנת לשמור ולתעד כל פיסת מידע עליו.

הזמן עובר, הגעגועים מטריפים. אין נחמה.

לימור כלתי ואני מנהלות שיחות , מעלות זיכרונות. מנסות לתמוך אחת ברעותה, לעכל את החלל שאיילי השאיר בלב שתינו.

למזלי, זכיתי בבן יקר אלון ומשפחתו, בבת יקרה רביד ומשפחתה, באחותי היקרה רבקה ובבנותיה ניצה ותמר. באורנה ותמי שתיהן בעלות מקצוע המלוות אותי מעת פטירתו של איילי. כולם משענת איתנה ורגישה, מלווים וקשובים.
אינני יודעת מה הייתי עושה ללא תמיכתם.


ארגון "יד לבנים" שלח לי ספר "שיח שכולים". מספרת אחת האמהות השכולות, שמרגע שהשכול נהיה מנת חלקינו , אנו- המשפחה השכולה מתחילה להשתנות, לחשוב אחרת. כמה צדקו דבריה.

הולכים לעבודה, נפגשים עם חברים ... אנשים. עוטים את מסכת "הכל בסדר", אך שום דבר לא בסדר, הכאב, הגעגועים, הכמיהה לבן הנערץ והאהוב מלווים, אופפים.
הייתי רוצה לספר לו דברים, לשתף אותו, להתייעץ איתו. הרי זאת עשיתי במשך שנים וכעת הטלפון נדם...

כבר כשנתיים שאתה לא איתנו, אתה בעולם טוב, אחר, הרי נפטרת בט' באב, אתה צדיק, דבר לא תבקש לעצמך רק עבור אהוביך. בחלום הופעת לרביד ובקשת דבר אחד בלבד: "שמרו לי על טולטול, הרי הילד הזה הוא אני. הוא חשוב לי, הוא מהנשמה שלי, עטפו אותו, חבקו אותו, הרעיפו עליו אהבה כפי שאתם יודעים".

איילי, היריעה קצרה מלהכיל, אני יכולה לכתוב ולכתוב , לספר עליך כהנה וכהנה סיפורים... ואני עושה זאת ביומן מיוחד: "מכתבים לאיילי", אני מקווה שבאחד הימים טולטול יקרא בו, וילמד להכיר את אביו בילדותו.

בשבוע הבא מדינת ישראל תחגוג 63 שנה לעצמאותה, אנשים יעלזו, יצחקו ואני את הדמעות אחנוק, את הכאב.. אעטה את המסכה הכל כרגיל ואתענג על הזיכרונות של הביחד...

מאמא שאוהבת אותך מאד ומתגעגעת אליך מאד

4/2011

בניית אתרים: