עשן 10/07/97
הזרוע הונפה וטרפה את הכל.
האבן נזרקה ולאחור לא תחזור.
אי שם ב-89' הם רצו לומר:
די, נגמר.
הם רצו להביא שינוי וליצור
מציאות חדשה.
אלימות מול אלימות.
זו הייתה הגישה.
היא תפסה אותנו לא מוכנים.
הממשלה התלבטה
והם עמדו חסרי אונים.
וזה לא אופייני להם
למיטב הלוחמים.
עם הזמן באו ה"פתרונות",
אך מעולם לא ניצחו
אמצעי לחימה ושיטות מתקדמות
את מראה הילד הפצוע,
ועיניו הדומעות.
ולמדנו לאט ובדרך תלאות,
שפתרון לא יושג בתגבור הכוחות.
מי שחשב כך היה הרי הוזה,
כי פלוגה יצאה וגדוד נכנס
לאותו מחזה.
וברבות השנים ועם פקוע הסבלנות
הוחלט לתת לאלטרנטיבה הזדמנות.
היד נלחצה והסתירה הכל.
התהליך התגלגל, העבר לא יחזור.
אי שם ב 93' הם רצו לומר:
די נגמר.
הם רצו להביא שינוי וליצור
מציאות חדשה.
אמון, וכבוד.
זו הייתה הגישה.
הוא תפס אותם לא מוכנים.
באמצע ההסלמה נדמו המנועים,
וקיצוני העבר הפכו "מתונים".
ואז יצא לרחוב הצבור הרועש,
וחיפש מנהיג שיצית שוב את האש.
במוחו הקטלני נרקמה המזימה,
'תחת כל יהודי תבער האדמה'.
האמצעים פשוטים ואולי פרימיטיביים
חומר נפץ, כבלים, מסמרים
וקצת נפט,
על אוטובוס רגיל, ועדיף
מאסף.
האצבע לחצה והחריבה הכל.
אוטובוס שרוף ועשן שחור .
אי שם ב 95 ' נשמעה צעקה:
'השנאה הרבה יותר עמוקה'.
הם לא רצו להביא שום שינוי
לא שלום ולא תקווה,
רק אלימות משולחת רסן
ופעולות איבה.
ועור אצבע לחצה והרסה
את מה שטרם נחרך.
העם התפלג.
ראש ממשלה נרצח.
ואחר יחליפו ואחריו
\עוד אחר.
והרוצח מחייך, וימשיך
כך לעד.
והמכוש הונף ומנהרה נפתחה.
והזרוע הונפה ואבן נשלחה.
גם האצבע לחצה וההדק נסחט,
ושדה הקוצים הוצת,
בבת אחת.
ונכון, גם יד נלחצה,
בסופו של דבר.
אך היא לא חילצה אותנו
ממלתעות העבר.
ומאז רק בליל של מילים
בלי תכלית.
דיבורים ופגישות בתוך המהומה.
מדברים שלום
עושים מלחמה.
ומיום ליום נוסעים אחורה בזמן,
אי-שם ב 97' אין לנו יותר
מה לומר.
רוצים רק שקט ושלום ושלווה,
ולכבות סוף סוף אח הלהבה.
ורק כשהעשן יתפזר
והאש תדעך,
נדע כמה דם
לשווא נשפך.
אריאל גיא.