עבר חודש בלעדיך - כלומר, בלעדיך פיזית. במחשבות אתה נמצא כל הזמן. הזמן שעובר לא מחליש את הכאב, הוא רק מגביר את חסרונך בכל דבר. מהדברים הכי פשוטים ויומיומיים ועד לאירועים יותר מיוחדים. דברים שאני עושה עם הילדים שלי, ואתה כבר לא תעשה עם שלך. דברים שאני עושה עם הילדים שלך ולא תמיד ברור לי אם אני בתפקיד הדודה, בתפקיד מ"מ שלך, או שניהם יחד.
דברים שתכננו לעשות יחד ולא עשינו, דברים שלא תכננו, אבל היינו עושים בשלב זה או אחר.
ההתכתבויות במסנג'ר בתקופות שעוד ישבת ליד המחשב, שהיוו צורה קלה יותר לשיחה עם הפגיעה בדיבור שלך, והשמיעה שלי, כולל אלה שהיינו מנהלים תלת שיח עם אמא, והתמליל שלהם נראה כמו שיח של חרשים, כי בין השאלה לתשובה היו עוד כל מיני סיפורים והיינו נכנסים אחד לתוך הדברים של השני. השיחות שהיינו משגעים אותה ומנהלים שתי שיחות במקביל - אחת איתה ואחת בלעדיה והיינו מערבבים ביניהם והיא לא היתה מבינה על מה אנחנו מדברים בכלל.
דיברנו על כל מיני דברים. בין השאר, על דרכים שבחרנו ועל אלה שלא בחרנו, ואני שואלת את עצמי איפה היתה אותה צומת דרכים קטלנית שהפגישה אותך עם הסרטן, ואיפה היתה זו שחרצה סופית את גורלך.
מכל הדרכים שלא בחרנו, מציקה לי אחת שקשורה דווקא לשיחה האחרונה שלנו, ביום שישי בערב, שעות ספורות לפני הסוף.
היינו אצלך בחדר עם אביבית, ובאיזה שלב אמרת (כלומר עשית מאמצים אדירים להוציא מילים מהפה שגם נצליח להבין) שלא מתאים לך למות בבית חולים. עניתי לך אז שזו סיבה טובה שתבריא ותצא משם כבר, ואמרנו לך שאלה כמה ימים קשים עד שהשתל ייקלט ותרגיש יותר טוב.
רציתי להפתיע אותך, ולצאת בבוקר לצלם ביער ולתלות לך את התמונות בחדר, שתראה קצת ירוק בעיניים... אבל אתה לא הגעת אל הבוקר...
אם הייתי יודעת אז שאלה שעותיך האחרונות, הייתי מוציאה אותך אל היער, למות שם. שהנשימות האחרונות שלך תהיינה באויר הרים פתוח ולא ממערכת מיזוג של בית החולים, וכמו שאני מכירה אותך, היית משתף איתי פעולה בזה, ואפילו ברצון, למרות כאבי התופת שמהם סבלת בכל תנועה ותזוזה (מקסימום היינו ממלאים אותך בעוד מורפיום...). אבל אני האמנתי עד הרגע האחרון שזו עוד אחת מהנפילות שהיו לך, ותצא ממנה כמו שיצאת מהקודמות, ועם אמונה כזאת לא הייתי מקצרת לך את החיים כשהייתי בטוחה שאת המלחמה הזאת אתה מנצח, ובגדול. אבל טעיתי, ורציתי לבקש ממך סליחה על שבסוף כן מתת בבית החולים כמו שכ"כ לא רצית ולא התאים לך.
ועכשיו, אתה ליד היער, במקום שכ"כ מתאים לאופי שלך,
שנראה שאתה נמצא פה לידי ולא קבור. ולמרות זאת, אתה נורא חסר לי.
השארת לי המון זכרונות, והמון שאלות שלפחות לחלקן אני מקווה למצוא תשובות.
בליבי תחיה לנצח...
אוהבת אותך.
אחותך