תפריט נגישות

צביקה צבי דב זימן ז"ל


הגורל הוליד אותי ואת אחיי בני דורי בימים הגדולים בהם שבו היהודים לארצם והקימוה מחדש. שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, במקומות ובאירועים שקדמו לו.
לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזיכרונות.
רק 200 דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי.
רק 200 דורות עברו מאז שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד לסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי.
רק 150 דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה.
ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם, הייתי בכולם:
הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן. נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים, וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצה, היא מיינץ, ולמדתי תורה בתיכון, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי, וממנה אני בא ואליה אשוב.
וכשם שאנחנו נתבעים בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתכונן לכל יום ויום של עתידנו. הן רק במאה האחרונה טולטלנו בין מוות וחיים, בין ייאוש ותקווה, בין עקירה ושתילה. זאת המאה הנוראה של המוות, בה השמידו הנאצים ועוזריהם חלק גדול מאיתנו בשואה, אבל היא גם המאה המסחררת של השיבה לחיים, של התקומה, של העצמאות, ובאחרונה - של הסיכוי לשלום.


על שהוצאת אותנו מן המערה / לירן גדיש
בליל שבת, כ"ג בחודש טבת, פרצו מחבלים ליישוב עותניאל. הם פרצו לישיבה הקדם צבאית ביישוב בו למדו תלמידים שטרם התגייסו ותלמידים שהיו כבר במהלך שירותם הצבאי.
המחבלים פרצו דרך המטבח של הישיבה בו היו תורנים באותה העת - נועם אפטר, גבריאל חוטר, יהודה במברגר וצבי זימן. ארבעת תורני המטבח, ארבעת תלמידי הישיבה, ארבעת הילדים הצעירים הללו נרצחו מאש המחבלים. במותם הצילו את חבריהם לישיבה שסעדו על שולחן ליל השבת בחדר הסמוך.
צבי זימן, בן 18 וחצי בהירצחו, גר ברעות. היה מדריך בתנועת הנוער "בני-עקיבא" ופעיל במועצת הנוער היישובית, בה תיפקד כיושב ראש ועדת גשר, יחד עם צחי ברנשטיין כשנתיים.
יוזמי הקמת הועדה היו בעצם שני אלה - צביקה, שייצג את תנועת הנוער "בני-עקיבא" במועצה וצחי, אז תלמיד כיתה י"א ויו"ר מועצת הנוער היישובית. מטרתם בהקמת הועדה הייתה להביא למצב של הידברות בין הנוער החילוני ביישוב לבין הנוער הדתי ביישוב.
צביקה וצחי כיהנו כיושבי ראש הועדה בשתי שנותיה הראשונות ויזמו וארגנו מפגשים ופרויקטים שרובם הפכו למסורת. המפגש הראשון של הועדה היה מפגש ט"ו בשבט שעם השנים הפך ל"סיבה למסיבה". בשנה השנייה יצרה הועדה קשר עם תנועה של חרדים משכונת מאה שערים בירושלים שדוגלת בהידברות וקיימה איתה מפגשים קבועים שנמשכים עד היום. חוץ ממפגשי ההידברות, היו גם פרויקטים משותפים של הנוער החילוני והדתי ביישוב למען הקהילה: בחג פורים לפני שלוש שנים הכינו משלוחי מנות ותרמו אותם לחולים בבתי חולים. לפני שנתיים, לאחר הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים, נסעו לבקר יחד עם נוער חרדי ממאה שערים את הפצועים בבית החולים "ביקור-חולים" בעיר. כיום, הועדה נמצאת במגמה להרחיב את אופקיה וליצור קשרים גם עם אוכלוסיות שונות בחברה, כגון: עולים חדשים, חרדים ודתיים כמובן ועוד.
מצאתי חלק מפעילות שנערכה במפגש ט"ו בשבט הראשון אותו הנחו צביקה וצחי: "במערה שבמעמקי האדמה שוכנים בני אדם. משחר ילדותם הם כבולים אל מושבם, פניהם אל הקיר שבירכתי המערה. אינם יכולים לזוז ממקומם או לסובב את ראשם. הרחק מאחוריהם, בכיוון אל פתח המערה, בוערת מדורה. בינם לבין האסורים בנויה, לרוחב המערה, גדר אבנים נמוכה, ולאורכה מתהלכים אנשים, מהם שותקים ומהם משוחחים בינם לבין עצמם. אחדים נושאים חפצים בידיהם. צלליהם נופלים על הקיר מול פני האסירים. אלה - באשר מימיהם לא ראו דבר אחר - סבורים, כי הצללים שבקיר הם הדברים עצמם, ושהקולות, שהדם חוזר אליהם, באים משם. מי שיודע לזהות את הצללים ולקשר בינם לבין הצלילים נחשב לחכם וזוכה לכבוד וליוקר.
יום אחד משתחרר אחד האסירים מכבליו. מישהו דוחק בו לקום, להסתובב ולפנות כלפי מעלה. בפעם הראשונה הוא רואה, לאור המדורה, דברים בשלושת מימדיהם. אך עיניו כואבות מנוגה הלהבה. העצמים נראים לו מעורפלים ובלתי ברורים. הוא רוצה לברוח ולשוב אל מקומו הראשון, נדמה לו שהצללים, להם היה רגיל שם, אמיתיים וממשיים יותר מן העצמים באור האש. אולם מכריחים אותו לעלות אל מעבר למדורה. העלייה קשה וארוכה. לבסוף הוא יוצא מפתח המערה אל אור השמש. והנה - גדל סבלו. אורו הלבן של היום מכה אותו בסנוורים. בתחילה אינו רואה מאומה. לאט לאט הוא מתרגל ומתחיל להבין אי אלו מראות. בראשונה צללים, אחר כך בבואות דברים המשתקפות מתוך הנחלים כמו ראי. אחרי זה יביט אל הדברים גופם וילמד לזהותם. בלילה יסתכל אל השמיים, הירח והכוכבים, ואורם אינו מכאיב עוד. לבסוף ירים את עיניו אל השמש. עתה ילמד לדעת, כי השמש הוא מקור האור וכי אלמלא הוא אי אפשר היה לראות דבר, אף לראות את המראות הרחוקים שבמערה. מתחוור לו שהשמש היא עילת כל מה שקיים עלי אדמות. יופיו ושפעו של עולם נגלים לפניו. לבו מתמלא אושר. צר לו על אלה הכלואים במערה. מה כוזבת חוכמתם, מה מגוכחים הכיבודים, שעליהם הם מתנצחים!
מי שמהלך באור וזוכה להתבונן בדברים האמיתיים בכל זוהרם, שפר חלקו ללא שיעור מן החשובים והמכובדים שבדרי מטה. בשום פנים לא ירצה לחזור מטה. בשום פנים לא ירצה לחזור לחייו הקודמים. אולם אותו הכוח שהעלהו מצווה עליו לחזור ולרדת. עליו לשחרר את האסורים ולהוליכם אל האור."
אתה צביקה, אתה הוא האיש שיצא מן המערה ואתה הוא זה שהובלת אותנו - "האסירים" - אל האור, האור האמיתי.
תודה לך שהוצאת אותנו מן המערה האפלה, עם הצללים הלא ברורים ושהולכת אותנו אל אור השמש עם החיוך התמידי שלך - ולפתע הצללים התבהרו והפכו להרבה יותר מובנים ויפים.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
נזכור אותך תמיד, מועצת נוער מכבים-רעות.

בניית אתרים: