רס"ן אמיר זוהר ז"ל

אלבום תמונות

זה ממש כבר חודש. המילואים כבר נגמרו, נכון שעמדתי בהם יפה. כל כך פחדתי מהם וכל כך לא ידעתי איך אני אסתדר עם שלושת הקטנים לבד. אפילו לא קיטרתי, שתקתי ועברתי אותם. אז למה אתה לא חוזר אמיר, המילואים נגמרו אפשר לחזור לשגרה לטרוף החיים, למרוץ, אז למה אתה לא חוזר.
כולם כבר חזרו לעבוד,ה אחרי חודש מילואים כולם הזדכו על הציוד, אז למה אתה לא בא.
הטלפון ש-24 שעות בקש אותך, שותק כבר מהיום הראשון, אף אחד לא מבקש אותך יותר, מוזר אפילו השארתי אותו פתוח כבר 30 יום, בכל ערב אני מחברת למטען כדי שאולי מישהו יתקשר ויבקש אותך, אתה חושב שכולם כבר יודעים, אתה חושב שזו אמת, בשבילי אתה עדיין תחזור, ואני מחכה. היום אפילו שמעתי את הצעדים האופיניים שלך במדרגות. ואפילו ראיתי אותך עומד ומסתכל מבעד לחלון, כמו שעשית לילה לילה כשאני יצאתי עם הכלבים ואתה מביט ושומר עלי.
הילדים מחפשים את אבא שלהם, האבא שכל כך ידע מה זה להיות אבא, היום בפארק הם דרשו שאני אגלגל אותם על הדשא, זה התפקיד של אבא אמרתי להם, אז מתי הוא חוזר? הם שאלו?
זהו, נגמרו לי התירוצים, נגמרו השקרים, הילדים רוצים לדעת את האמת, אבל גם אני לא יודעת עדיין את האמת.
מה כך אפשר למחוק 15 שנה? כך סתם צריך לקבל עובדה שאבא הלך ולא יחזור? האיש האהוב שלי נעלם כך סתם ביום בהיר אחד. לא מוכנה, לא רוצה, לא יכולה. כל כך הרבה דברים נפלאים עברנו יחד. בכל צעד, בכל פסיעה שלי אתה איתי.
איך אפשר לטייל ולחשוב שכאן היינו! איך אפשר לצעוד ולחשוב שכאן צעדנו! עולם ומלואו אהבה אין קץ. וגורל אחד וכל כך אכזר.
ועכשיו אחרי שכולם כבר הלכו, צריך להתחיל להפנים ולקבל את עובדות האסון הגדול כל כך.
אז בשלב הראשון תמונת הערב ההוא הנורא, בדפיקות בדלת וזה כל כך נורא "אולי בכל זאת זה לא נכון, אולי הוא נושם" ואחרי הלילה הזה שלא נגמר. והבוקר שבו צריך לבשר לילדים שאבא שלהם, אהוב ליבם, נפל.
מה זה נפל? מה זה מוות? איפה הוא! האם הוא בשמיים או באדמה? ולמה זה קרה לנו? ואולי בכל זאת לא, כי הרי אבא שלנו היה כאן תמיד. יום יום שעה שעה, אבא שלנו שמח ואהב, שאל ואמר וגם לפעמים כעס, כשצריך.
הסיפור הזה לא נתפס, הרי לא בחרנו בדרך הצבא ותמיד ספרנו את ימי המילואים, כל יום היה בשבילנו ספור בפני עצמו, אבל גם תמיד ידעת שאסור להתחמק, שצריך ללכת אבל גם צריך לחזור, ותמיד חזרת. תמיד הכל נגמר בסדר, מה קרה כאן? מה השתבש?
איך זה פתאום צעקת, נפגעת והחלקת לאחור? השארת לידך ילדים צעירים שרק התגייסו ורק התחילו את תפקיד הקצונה והנה נופלת עליהם כזו משימה.
ומה עושים עם כזו נפילה? איך מטפלים, הכל הם סיפרו על איך נפלת ואיך נפגעת ואיך טיפלו בך כל כך יפה, וזה היה להם מאוד מאוד קשה.
את הכל שמענו ואנחנו ממשיכים לשמוע. ועולים סיפורים כל כך יפים על חברות ואחווה. ועל שותפות למשימה. אנשים ששנים לא ראינו שהיו אי שם בראש. ניצבים המומים ולא מאמינים והסיפורים והחוויות עולות ומסופרות.
הוי אמיר, הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, הלוואי והייתי יכולה להגיד לכולם תודה הייתם נפלאים אבל אנחנו לא מהסרט הזה, זה לא אנחנו, זו טעות. אבל זה כאן ועכשיו וחי כל כך ולא עוד אני זו שעוזרת ומרחמת ושואלת, הפעם אני במרכז התמונה. זו שרוצים לעזור להו מרחמים עליה, זו שחושבים על הילדים שלה שהם מסכנים ומה יהיה איתם. לא מאמינה שעשו לנו את זה, לא מאמינה, לא מאמינה, אנשים אומרים: "זו מדינה הדורשת הקרבה", אבל כל זה בכלל לא מעניין אותי, אני עכשיו בתוך עולם אכזר, שבא בניגודיות מוחלטת מהעולם שהיה. רוצה לקום, אבל לא יכולה.
כולם תמיד קצת צחקו עליך שעתה כמו שעון, יוצא למילואים לחצי יומי עומד נכון מול ואף לא לרגע חושב על אלטרנטיבה אחרת. עד מתי? הם אמרו לך, לא מספיק? ואתה אמרת אין ברירה. אולי הם צדקו? הרי אחרי הכל הם עוד אומרים, הם הנושמים ואנחנו, אנחנו המתים וגם אם חציינו לא מתים, אנחנו הולכים וצועדים ואולי אולי קצת מחייכים אבל מתוך תוכנו אנחנו מתים. והרי נורא שאין פתרון, אין הבנה, אין הסכמה. חוסר אונים שכזה, שצריך לקום בבוקר - פשוט חייבים.
אבל מה עושים עם הבוקר האומלל הזה?
זה נפל עלינו ואנחנו כאן - אני, אסף, אלון ותמר, דני, נורית, דותן, תומר והסבים.
אנחנו כאן ועכשיו אתה איתנו, אתה תעזור לנו כמו שתמיד עזרת לנו, אי אפשר פתאום להעלם מהתפקיד, אתה תנחה ואנחנו נבצע, אתה תדריך ואנחנו נצעד, צעד אחר צעד, בלי ליפול וגם אם ניפול נצטרך לקום - תמיד אמרת אורלי את יכולה, תאמיני בעצמך רק תאמיני והשאר כבר יהיה בסדר.
ביי בינתיים אמיר יקר שלי, בעצם לא ביי, אני רק מסיימת את נאומי לקהל ואני שוב איתך, אני מחבקת אותך בשם כולנו אך בעיקר בשמי ושם ילדינו. חיבוק מלטף כל פינה בגוף האהוב הזה, זה מדהים אני אומרת ומחבקת ומרגישה את מגע הגוף שלך אולי בתחושות אבל כאילו אמיתי. כנראה שאחרי אהבה שכזאת אתה מכיר כל תחושה, כל אופי לטוף באהוב לבך.
אהבה שאין קץ והלוואי הלוואי שלא יגמרו הימים שאני אעמוד בחלון ואחכה (אפילו שתמיד אמרת לי "תלכי לישון אני כבר אגיע", ואני עמדתי וחיכיתי עד שהגעת מישיבה מאוחרת, ולפעמים כששאלתי אמרת "מה את לא מאמינה תשאלי אפילו את יהודה שזורק ישיבה").
אז הלוואי לפחות זה, שאמשיך לחכות לך אהוב, אמשיך להרגיש שאתה נוגע בה.
הלוואי שאמשיך להרגיש שייכת אליך כל כך וקרובה כל כך כאילו אתה איתי והולך לידי.

לעולם לא אעזוב אותך
אני