לכבוד מר שמואל אבואב
26.3.00
הלל והוקרה
למועצה שלא שמרה
ולמע"צ ששברה
ולתפארת מדינת ישראל!
שדרה אחת רחוק מדי
כולנו עברנו שם, ושוב, ועוד נחזור,
מי דומע ומי יותר.
בהמונינו, לבדנו, בשקט.
כאן בשקט. כאן כבר לא ירעם הרעם
כי פגע כבר הברק.
כאן מנוחת-עולם.
יום אחרי יום אחרי שנה ושנים רבות,
עמדו דוממים, זקופים ושחוחים כמונו.
ליוו אותנו כאשר ליווינו,
אירחו אותנו כאשר ביקרנו.
סככו כאשר לא יכולנו.
תמיד השתתפו, אפורים, ירוקים. ופתאום מרוסקים
שוכבים מתים. ראיתי.
שחוטים, עקורים, שורשים קרועים נפרמו מן החיים.
וכבר אדמה מיושרת ומהודקת.
רגע דומיה. טבחו את שדרת הברושים
במשעול אל בית-העלמין שלנו.
דני היה בוכה.
גם אני, זוסיה.