עמדתי בחוץ ליד דלת. היה חם ובכל זאת שילבתי ידיים כאילו שקר לי. שילבתי ידיים חזק חזק - ובכל היה חם לי.
בחדר היה קר. ואפילו אז כשפתחו את הדלת, ראיתי אדי קור. העיניים צרבו. לא, לא מדמעות - כי לא בכיתי. היה חומר חזק באוויר.
בהתחלה פחדתי להיכנס, כנראה, בניגוד לציפיות, אני לא כל-כך אמיץ.
מיטת ברזל קרה על ארבעה גלגלים, שק לבן או שחור, זה מה שראיתי. פתאום גם בחוץ - בחום, בשמש - היה לי קר. היד קפאה לי. רק כשנגעתי בך הבנתי שבעצם חם לי. היית קרה כל-כך, ממש קרח.
לא זזת, לא הגבת, רק יישרת מבט - ולא הבנתי.
את אותו מבט לא שכחתי, את אותה תמונה לעד חרטתי.
וגם היום אני עומד בחוץ,
ידיים שלובות חזק חזק
ולא בגלל שקר לי.
ושוב אני שולח את היד -
נוגע בך ומבין שבעצם חם לי.
את עדיין קרה כל-כך, ממש קרח.
לא זזה, לא מגיבה, רק מישירה מבט,
ועדיין לא עיקלתי.
את אותו מבט המשכתי וזכרתי,
את אותה תמונה...
עד מותי נדרתי!!!
איציק
אח