כשכעסתי - שתקת והשפלת את מבטך מחמת הכבוד, כשכעסת - בכית, הבכי היה עם דמעות, אך את חייכת צחוק מהול בדמעות.
לצחוקך היתה בת קול, מהדהדת, צחוק מתגלגל שכמותו אין לשכוח אי אפשר - הרי זה מהדהד.
את חיכוי החיים שאפת בבית - לעזור לזולת בכל מחיר, לי או לאמא, לאחייך או לשכנים, לידידים ואף לקשישים, ובעיקר לאיציק, שאותו למדת, וכמותו להיות טובה יותר.
לקצונה שאפת עם הבטחה - בטפיחה על השכם עם כל כף היד - הבטחת: "ארון", ארון של קצונה - במטרה להגיע לשאיפה.
ואכן, הדרכה קבילת ממנו לשמור על קשר עם החברים, אך לשמור מרחק עד גמר הקורס. אכן הבטחת ואופייך אותך לא איכזב. החברים כינו אותך "סבתא עליזה". ידעת להעניק אהבה, עזרת לכולם. מכפתור ועד שרוך נעל היו בהישג ידך - הכל אפף אותך.
אני את כל זה לא הרגשתי ולא ידעתי. אך בתוכי משהו פרפר. ידעתי כי משהו מסתתר משהו גדול. תליתי בך הרבה תקוות - ראיתי בדמיוני את ילדייך מתרוצצים סביבי וכולם אותך מזכירים, צוחקים ומהדהדים, פשוט כמוך.
לא שהיית שונה מאחייך, אך משהו מיוחד היה בך - משהו שהתפוצץ ולא השאיר עשן אחריו.
מה שנשאר - קיטבק גדוש, חליפה צבאית מחויטת על קולב, שרשרת ודיסקית צבאית, זה מה שנשאר בחדרך כשיצאת לדרך.
אך לב של אמא, שאומר הכל, חש צביטה בעת צרה - ידיעה מרה שהתפשטה במהרה. "תאונה חמורה", היא בישרה, ואותי לחצה להסיע אותה. איך יכולתי לסרב לה, אף שידעתי כי מדובר כנראה בתאונה שרגילים לשמוע - משאית שהדרדרה או טנדר לתהום.
ככל שהתקרבנו - למקום האירוע - חששותיי הלכו וגברו, שמא מדובר במה שאמא חשבה.
אני מנסה להתקרב למקום, אך לא רואה - המרחק עדיין רחוק.
סטיתי לצד הדרך והלכתי ברגל. ההליכה עברה למהירה ובקצב עולה לריצה, אני... לא להאמין...
המכונית האדומה הארורה מעוכה ומחוקה - את חזיתה לא ראיתי היא פשוט נבלעה. את גבה רציתי לראות אך משום מה זה נראה לי רחוק, המרחק הצטמצם לא ייאמן - שמע ישראל!
והנפתי את ידיי מעלה, השוטר השתומם, ניסה לפנות אותי, אך שיחה קצרה אישרה: "צוערת נפגעה".
כל היתר ברח ממני והלאה, כלום לא עניין אותי, דבר אחד דחף אותי קדימה - להגיע לאמא, לבשר לה את שראו עיניי.
השוטר!!! השוטר היתה התשובה - אמא ראתה אותו וברחה. לא יאומן!
אני ברכב נוסע לאסוף את אמא אך זעקה בוקעת מגרוני,
ליזי!!!
אני לא מאמין למה שקורה, כלום לא עוצר בעדי, אני נקרע ומחפש את הקרעים את האחים.
אני מחפש מהר את איציק, רוזי ומנש להשיג. בצעקות אני שואל "האם הודעתם להם?" אמא לא מבינה כלום, היא חושבת שמה שסיפרו זו האמת. לא מאמין שזה קורם עור וגידים, הכל התנהל במהירות, רוזי ועילי הופיעו ואיציק מיד אחריהם.
"ליזי איננה!" זעקתי, כולם קפאו על מקומם. רוזי חרדה עם דמעות, איציק קפא פניו נמתחו, שפתיו התכווצו, פניו החווירו.
אחר-כך איציק נעלם לו, לא יודע, העולם הסתובב סביבנו.
כולם באו הביתה, למה? אין מענה.
מאוחר יותר, נציגי צה"ל נכנסו מהגינה. ראיתי אותם ולא רוצה להאמין "בשורת איוב מתקרבת" - לא עוד בשורה כמו של גידי, אך שהם התייצבו ונעמדו מולי אמרתי: "אל תבשרו לי את בשורת איוב, אני יודע אותה," ובתוכי חשתי - ליזי איננה עוד.
מי יראה לי את ילדיה? מי יראה לי אותה? מי יחייך אליי בצחוק מתגלגל?
- כל זה נאגר אצלי בראש.
כל מה שנשאר לי זה הזיכרון, דיסקית וארון.
אבא