איך להתחיל איני יודע וכבר יודע שלסיים לא פחות קשה יהיה. הלב מלא ודואב מכדי להעלות על הנייר את הרגשות. היד רועדת, המוח דוחק, העיניים מתמלאות בדמעות וכל הגוף מתקומם מעצם המחשבה שאת ליזי התוססת, שופעת החיים ומלאת השמחה, מעלים בכתב בלשון עבר. למה? מהדהדת צעקה גדולה ואילמת שלא נשמעת ואין לאיש תשובה לשאלה מרה זאת, והעולם מפסיק לנוע. וכשחולף לו הזמן, כוח בלתי ידוע ממשיך לסובב את שעון הזמן והכל כביכול חוזר למסלולו.
דמותה של ליזי עולה והגעגועים גוברים ולא מרפים. ושואלים אנו: אולי נפלה טעות? ויכול להיות שאנו חולמים חלום רע ועוד רגע נתעורר ולא היו דברים מעולם? אך המציאות טופחת במלוא עוצמתה, ובכדי לנחם את עצמנו מתרפקים אנו על הזיכרונות היפים שחווינו עם ליזי שאהבנו והערכנו.
ליזי היתה מלאת שמחה, חכמה, ידיה מושטות תמיד לכל דורש עזרה. יחסיה לילדים וגישתה אליהם היו שם דבר, ויעידו על זאת הילדים שתמיד סבבו אותה. ועכשיו ליזי כל כך חסרה להם.
ובכלל, כל מי שהיה בקרבתה הרגיש נינוח. וכשגדלה והתגייסה לצבא גאים היינו, וליבנו התרחב כשהתבשרנו שנשלחה לקורס קצינות, שהצלחתה בקורס זה לא הוטלה בספק. הרי הכרנו אותה וידענו למה מסוגלת הילדה הזאת שאת מעלותיה הכרנו. תכונות ומעלות אלו רכשה ליזי מבית חם, מהורים ואחים נפלאים שהעניקו כל אחד בתחומו לבת הזקונים את מלוא רוחב ליבו, כך שליזי בעצם מציינת כל אחד מבני ביתה.
ובטוח אני שליזי היתה רוצה ומצווה שבני משפחתה היקרים האלו ימשיכו הלאה לבנות חיים ולהביט קדימה כשהיא תמיד לצידם ומלווה אותם במעשיהם.
דמותה תמיד לנגד עינינו וזיכרה לא ימוש מליבנו, וכי אפשר אחרת?!
יהי זכרה ברוך!
יוסי כליף, הדוד
אח של אמא