קשה לי לדבר בלשון עבר, אך אין להתעלם מן המציאות. עוד מימי ילדותנו אני ואחי מוטי ז"ל ישנו באותו חדר, כיון שביתנו אז היה קטן ולא היתה אפשרות שלכל ילד יהיה חדר משלו.
אני זוכר שבבקרים אימי היתה מעירה ושולחת אותנו לביה"ס ביחד.
הפרש הגילאים בינינו הוא שנתיים בלבד ולכן היינו לא רק אחים, אלא גם חברים בלב ובנפש.
שוחחנו על כל מיני דברים, מנושאים ברומו של עולם והחלפת דיעות ועד שיחות אישיות. היינו דנים בבעיות שהתעוררו ופותרים אותן ביחד.
מוטי היה נשמה טהורה, היה מתאקלם בכל חברה, היה בדרן, תמיד עשה שמח והחבר'ה קיבלו אותו באהבה רבה, בכל ערב הבית היה מלא בחברים שלנו, גם לבלות יצאנו ביחד.
את הבוקר האחרון אני לא אשכח לעולם. מוטי ביקש ממני שאשאיר לו את הרכב שלי בערב כי הוא קבע פגישה עם חברה חדשה, נפרדנו במילה להתראות.
ואז הגיעה הבשורה המרה, בשורת האיוב, כשהודיעו לנו כי אחי מוטי נהרג בתאונת דרכים.
כל התוכניות שלו נקטעו, באותו ערב הוא כבר לא היה איתנו.
התאונה ארעה אחר הצהריים בדרכו חזרה הביתה מהבסיס, ואבי שהיה במשמרת הגיע בתוקף תפקידו למקום התאונה, הוא לא שיער בליבו, שהאסון קשור אליו עד שהתקרב למכונית ההרוסה וראה את בנו מוטל בה. קשה לי מאד לתאר את הטרגדיה מאותו היום ועד לרגע זה, אני נזכר באחי, קשה לי באופן אישי וקשה לכל המשפחה לחיות בלעדיו, הוא חסר לנו מאד.
אני לא מסוגל לעכל את העובדה שמוטי לא קיים איתנו, אבל מוטי תמיד ישאר בקרבנו.
מוטי חי איתנו לעולמי עד.