מבעד לדוק לבן עכור, נשתקפה אליי דמות מתנדנדת לובשת שחורים ומאחוריה, כמדומה, קהל רב. ואימי ניצבת בקהל, ולידה אבי, תומך בה בידו, ופניו - זיפים-זיפים. קולות בכי וזעקות זעזעוני אך להניע את איבריי - לא עלה בידי.
"אל מלא רחמים שוכן במרומים", זעקה הדמות בשחור. אבי לוחש קדיש ואני צונח, מטה מטה, אל תהומות אין קץ.
עמדתי מול מלאכי השרת. שבעה. לובנם - עין אנוש לא תעמוד בו.
"ולמלשינים אל תהיי תקווה", שח לו הראשון.
"המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים", אמר השני.
"האכלת מן הפרי אשר ציוויתיך לבל תאכל ממנו?", שאל השלישי.
"היאחז בקרנות המזבח" - יעץ הרביעי.
ולא אוויתי עוד לשמוע, ועמדתי כתועה בדרכי החיים.
אז רעם קולו של השרף החמישי, מצווה: "צא תור את העולם וכאשר תוכל ללמד עליו זכות, שוב נשיבך לכאן".
נד הכרוב השישי בראשו והדמות השביעית הפנתה מבטה ממני והלאה. מעין זנב השתלשל לה מאחוריה ואם מלאך החבלה היתה - לא אדע.
נטלתי את המשא ויצאתי לדרכי.
השנה היתה 1967 ובארץ ישראל הייתי. כמדומה יושב אני בבית קפה אשר נקרה אל דרכי ומזין עיניי בעוברים. ניגשו אליי שני רס"לים ושאלו: "האינך מגוייס? המלחמה זקוקה לבחורים כמוך".
מקץ שעה מוטס הייתי אל החזית הדרומית. לבוש מדים ורובה בידי.
המדבר המה אבק ואני אף הייתי מצווח ומשלח עופרת לכל עבר.
לצידי לוחמים ידידיי ומאחוריי - גוויות ידידיי והנה הושלך רימון.
זינקתי עליו לעצור הרסיסים בגופי ואוזני עוד קלטה כשאמרו "על קידוש השם נהרג".
הפכתי פניי ופסעתי נדבך נוסף אל העבר.
את הרחוב בו פסעתי לא ראיתי מעולם. חנויות היו בו לרוב ומדרכה רחבה משני צידיו, כעשר אמות רוחבה. אך אני פוסע על הכביש במהירות ומבטי הבריות ננעצים בי בשנאה.
לבית הארחה חפצתי להיכנס, "מינשנר הוף" שמו, אולם אך דרכתי בחדר הכניסה אחז בי אדם קשה ובעט בי בחוזקה.
"יהודי מזוהם!" צווח. "עכברוש מטונף! חזור למאורתך, קוף אדם שכמותך!".
נסתי ברחובות ומגן דוד צהוב עמעם על זרועי והנה פסעה לה קבוצת נערים יפי תואר. שער זהב. עיניהם כחולות ובידיהם אלות.
גררוני אל קרון רכבת ודחסוני לתוכו. ימים ולילות ניטלטלתי.
גוויות רמסתי ואף נרמסתי. בהיפתח הדלת הוטלתי לארץ אחרת. כפו עליי קלגסים לסוך את בשרי בקפואין וברותחין. אל מרחצאות בטון דחפוני. עת נסגרה הדלת קשתה נשימתי מאוד, חרצו ציפורניי בקיר, דמי לא ניגר.
רצתי כמטורף. נמלט עד כדי אלף שנים מאותו עולם אכזר (בספרים כתבו כי על קידוש השם מתי, יש שאמרו, כצאן לטבח הלכתי).
יהודי מכובד אני ודברי שירתי נודעו עד לאלכסנדריה הרחוקה. "דון" כינוני וכל זאת - חלף עבר לו.
את ביתי שדד צייר פורטרטים ואשתי - משרתיו אנסוה עד מוות.
במרתף מנזר קסטיליאני, ניתנו רגליי בסד.
אינקוויזיטור עוקר את עיניי במלקחיו ודורש כי אפקח אותן ואזכר בשילוש הקדוש רב-החסד.
ואני עם מותי "שמע ישראל" מלמלתי, והאמנתי, כי נסתרות דרכי שמים, ולמות על קידוש השם זכות היא.
לאיטי גררתי את רגליי, ולא אזרתי כח לעצור.
מראה ארץ אבות הפליאני. עמדתי, והנה אני ילד קטון. לעת ערב מלמל אבי דברים נשגבים ולא אליי דיבר.
בבוקר השכם חבש אבי את חמורו, אחז בידי בחיבה, ויצאנו לדרך מדבר, במעלה אחד ההרים. קדרו פני אבי מאוד ומדוע, לא הגיד לי.
על ראש ההר מזבח הקים אבי ואני סייעתי על ידו מאוד.
משתומם הייתי שכן זבח לזבוח לא נשאנו עימנו ואת חמורו אוהב אבי מאוד.
אז כפתני אבי למזבח, הניף את המאכלת ושיסע את גופי הקטון.
דיברתי לאחור אלפים והנה תוהו ובוהו.
זינקתי אל העתיד ואף בו תוהו ובוהו.
חיפשתי לי מנוח והכל תוהו ובוהו.
צנחתי מטה-מטה וניצבתי אל מול השרפים שבעה.
עמדו הללו והאזינו. "זכות על העולם ללמד אין לי. מקום רדוף דמים הוא, ואני מתי ארבע פעמים על קידוש השם", אמרתי.
צחקו השבעה ונעלמו.
ישוב מבעד למעטה לבנבן ניבט אליי אותו לובש שחורים.
"בגן עדן תהא מנוחתו", סיים. סגר את ספרו והלך לו.
צחקתי גם אני, והתהפכתי בקברי.
(נכתב בשנת 1989
פורסם ב"גוילי אש" כרך ו')