נחמה, אמו של צדוק, ילידת ירושלים ובת למשפחה ירושלמית מזה דורות, ביקשה ללדת את בנה בעיר הנצח. למרות שהיתה תושבת בני-ברק עלתה לירושלים לקראת הלידה. זכות זו של היותו ילוד ירושלים, נשא צדוק בגאווה כל חייו הקצרים. לכך נוספה גם הזכות, שבאה 21 שנה מאוחר יותר, להילחם על שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים.
לאחר הלידה הוחזר הפעוט לבני-ברק, שם גדל שנים מספר בשכונת זכרון-מאיר. לאחר-מכן עברה המשפחה לקרית-אונו ושם למד צדוק בבית-הספר החרדי "תלמוד-תורה". על אף שבבית-ספר זה לומדים שעות רבות ביום, ובמיחד לימודי קודש, מצא צדוק פנאי לרוץ אחר הכדור ולעסוק במעשי משובה כמעשי ילדים אחרים בני-גילו.
אהבתו לכדורגל היתה חזקה, אך יותר מכל אהב את הספרים ואת משחק השח. יהד עם זאת היה תלמיד מצטיין שקרא ספרים בלהיטות ממש.
קרית-אונו היתה באותן שנים גן-עדן לילדים: מלאה פרדסים ושדות פתוחים וצדוק ניצל את האפשרויות עד תומן: טיפס על עצים, קטף תותים ופירות אחרים, פצע ואף שבר לא פעם אברים בגופו.
בגיל בר-מצווה חזרה המשפחה לבני-ברק, לאווירה הסגורה, הרצינית והמחייבת. הגיע גם הזמן לעבור למוסד תיכוני וצדוק נשלח לישיבה ברמת-השרון ומאוחר יותר למד בישיבה תיכונית שבקבוצת שעלבים. אותו זמן למד במכונים הבריטיים, אך לא הספיק להשלים את בחינות הבגרות. היה זה המשך ישיר לחינוך שקיבל בביתו, בית חררי. בתוך כך הספק להיות חבר ופעיל בתנועת הנוער החרדית "עזרא". וכשהגיע זמנו להתגייס, החליט שלא ינצל את זכותו כבן ישיבה, כדי לפטור את עצמו משרות צבאי - או לדחות לזמן רב את השרות בצה"ל - והתגייס לנח"ל עם גרעין של התנועה.
בנח"ל כמו חזר לימי ילדותו. גם באימונים הקשים ביותר שמר על חוש הומור והרבה מעשי קונדס. נהג לחמוק ולבקר את הוריו וחבריו וגם לחבריו ארגן בריחות דומות. לאחר הטירונות נשלח לקורס חבלה, ויצא בין הראשונים להיאחזות מודיעין.
את ההכשרה החקלאית במסגרת הנח"ל עשה צדוק במשק חפץ-חיים ולאחר-מכן הגיע לנח"ל מוצנח. כשנעשה צנחן שינה את גישתו לחיי צבא והיה לחייל רציני. היה גאה בהשתייכותו לצנחנים וכשהיה מגיע לבני-ברק בחופשות לא הסתיר את גאוותו על שהוא, בן העיר, משתייך לצנחנים, בעוד רבים מבני גילו ועירו אינם משרתים כלל בצה"ל.
בשנת 1967 השתחרר צדוק משרות סדיר. הוא טרם הספיק להתרגל לחיים האזרחיים והוא נקרא חזרה - מלחמת ששת הימים בשער.
צדוק הוצב בגדוד 71 והשתתף בקרב על שחרור עיר הולדתו - ירושלים. חווית הקרב היתה עזה. שבועות רבים לא היה מסוגל לספר לבני-משפחתו מה שעבר עליו. הם זוכרים סיפור אופייני לצדוק, אותו סיפר לאחר חודשים רבים, כאשר טיהר בית באוגוסטה ויקטוריה נפתחה תיבה ונתגלו בה תכשיטים. לאלפית שניה נתפתה. אחר-כך ראה בין התכשיטים, כך סיפר, מראות של חברים שנפלו. הוא עזב את הבית על אף הפיתוי. כשנשאל מדוע לא הצטלם ליד המקומות בהם לחם או לפחות ליד הכותל השיב, לאלה שנלחמו לא היה רצון להצטלם.
לאחר המלחמה התחזק הקשר בינו לבין החטיבה. הוא ביקר בתכיפות רבה את חבריו - הפצועים. הפצרות שהפצירו בו לעזוב את הצנחנים ולעבור לחיל פחות מסוכן - לא הועילו. צדוק השתתף בכל הכנסים ובמיוחד היה נרגש בכנס שנערך למרגלות הר-הצופים במלאת חמש שנים לשחרור העיר. גדול היה רצונו לבנות את ביתו בירושלים.
בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים עבד צדוק במפעל היהלומים של אביו. בינואר 1971 נשא את חברתו זהבה לבית פרידמן ונולדו להם שני בנים, הראל ודן להם הקדיש שעות רבות. הוא לא נלאה מלטפל בתינוקות ולעזור לאשתו.
כאשר גוייסה החטיבה היה צדוק בין הראשונים שהגיעו לבסיס.
צדוק היה עם הכוחות הראשונים שצלחו את התעלה ולחמו להרחבת ראש-הגשר. בשבת לפנות בוקר ב-20 באוקטובר 1973, כאשר הפלוגה היתה במזח הדרומי, בכניסה לאגם המר, הופגז המזח מכיוון האדם. פגז קטיושה פגע בצדוק בשעה ששמר. צדוק נפצע פצעי-מוות ולמרות הטיפול המיידי שקיבל, נפטר כעבור זמן קצר.
בשבת ערב שמחת תורה, שהפך לגבינו לדבר הקשה והטראומטי ביותר בחיינו, הוא צילם את חבריו מהיחידה, את השקיעה היפה - מעין תמונה פסטורלית שלו, שלא ניבאה את העתיד לקרות. למחרת היום צדוק נהרג. חפציו הוחזרו עם המצלמה שבה היו הפילם שפותחו ובם התמונות האחרונות בחייו שהונצחו, ואת הסיפור סיפרו חבריו.