כשארז מקס את המזוודה במרוקו ורצה לעלות לישראל, לא הייתה לו היפעה של חלוץ. הוא היה צעיר מדי- בן 13.
מקס שלח את מזוודתו, אך שהוריו התנגדו לעלייתו בגיל צעיר לא העירוהו בבוקר למועד יציאת האוטובוס והוא נותר במרוקו.
"גם אחר כך ניסה לעלות, במיוחד שעלו המורים שלו ארצה. מאותו יום היוותה הארץ את מרכז חייו, דבר שנמשך עד יומו האחרון".
מקס היה אדם פעיל מאוד. ההתקדמות הייתה חשובה לו. הוא היה חבר בוועד עובדי חברת "טבע", ובמסגרת ההסתדרות- בחטיבת המזון. כמו כן היה פעיל מפלגתי בשכונת מגוריו.
"נושא העדות בישראל העסיק אותו רבות", מספר אחיו. "הוא רצה בקידום עדות המזרח וסגירת הפער החברתי. כי הוא תמך כדי שאגיע להשכלה גבוהה ואלמד מתמטיקה ופיסיקה. זאת, לא רק בגלל שהייתי אחיו, אלא משום שראה בזה צעד חשוב נוסף, לפתרון הבעיה".
חבריו לשכונה כמו בני משפחתו, זוכרים במקס את טוב-הלב. "הוא ויתר תמיד למען האחרים ועזר לזולת". בפעילותו זו זכה להוקרה רבה מצד בני שכונתי ומכריו, אך עיקר האהדה אליו, כך נדמה, באה לו בזכות כושר השירה שלו.
"בכל יום ו'" מספרת אשתו "היה מקס מנעים בנגינות מסורתיות והשכנים היו נהנים לשמוע את קולו. היה לו קול מיוחד שחסרונו מורגש כל כך בבית הכנסת בו התפלל תמיד". למרות מעורבותו הרבה בתחומי חיים רבים , נשאר מקס עניו וצנוע. הוא לא התפאר במעשיו וכישרונותיו ובז לתחרות או לקנאה.
חבריו לעבודה בבנק הגדירו את מקס כשקט, מתון, ובעל שאיפות ללמוד ולהתקדם בחיים ובעבודה. דומה שבכך תחמו כל תכונותיו- בנשימה אחת.
ביום חמישי שלפני הקרב, בעת שצחצח לביתו, אמר לאחיו: "בקש מאבא שיתפלל עבורי"- כאילו חש בעתיד הקרב.
"לא שכחתי", אומר האח, "לא שכחתי לבקש מאבא, אך כשהגיעה אלינו הבשורה המרה אמר אבא: כנראה שהקרבן היה רצוי יותר".