בערב יום- הכיפורים עם שקיעה, נכנסו חיילי המעוז אל תוך חדר האוכל ופתחו בתפילה. מקס שהיה ידוע בקולו הערב עבר לפני התיבה. שני נרות שהודלקו והועמדו אל מול ארון הקודש- כבו. אחד החיילים קרב אש אל הנרות אך תוך שניות כבה הנר שנית... "להיכנס לבונקרים!". דקות אחדות לאחר מכן החלה המלחמה. מפקדי המעוז נשארו בתצפית ויתר החיילים נכנסו לבונקרים ערוכים בכלי נשקם, חגורים וחובשי קסדות.
עם ההפגזה הראשונה נחפזו כולם לעמדות עשר דקות אחר שתפסו עמדות הודיע מקס- הקשר- על ההרוג הראשון.
"אני חושב שרבע שעה אחרי מותו של מאיר, שמענו מאמי בטלפון השדה שהמצרים עוברים את התעלה על גבי רפסודות", נזכר יהודה רביב, אחד החיילים ששרדו מהקרב. "הוא אמר שהוריד ארבע מהן במכונות הירייה ואולי פגע גם באחרים".
רמי נכנס כעבור כמה דקות קטוע זרוע. יהודה רביב, החובש טיפל בו.
"בשטחי המעוז נמשכה הלחימה. המצרים באו גלים גלים וכל פעם שבאו הדפנו אותם. כל גל חדש נקצר במכונות הירייה שלנו כמו תבואה בשדה. גופותיהם שכבו ליד גדר התיל שם נפלו". בשלושת ימי הלחימה לא הפסיקו מכונות הירייה של המעוז לירות.קהי המקלעים האדימו מרוב התחמושת שנורתה דרכם.
מקס שניהל את הקשר על המפקדה ביקש החל מהיום הראשון תגבורת. במיוחד ביקש ליווי משוריין שיאפשר לפנות את רמי.
"אנו מנסים להגיע אליכם", הייתה התשובה. "נשתדל לשלוח ליווי משוריין עד כמה שאפשר יותר מוקדם".
בשעת לילה מאוחרת הודיע מקס לחבריו שהמשמר המלווה נמצא בדרך. אנשי המעוז נערכו לפינוי רמי הפצוע והעברת גופתו של מאיר, אח מיד הגיעה הודעה שהליווי לא יגיע.
"אנו מוקפים בחיילי אויב והטנקים שלנו אינם מסוגלים להגיע", הסביר מקס את ששמע בקשר.
"עם תום המלחמה", מספר יהודה, "שמעו שהכל המשוריין הטוב ביותר ניסה להגיע אליהם והם שילמו בחייהם עבור ניסיון זה".
מקס שניהל את הקשר עם החוץ, קרא מהבונקר לחבריו והודיעם שקיבל שיחה מאריק שרון שהיה בדרך. "שוב התמלאנו תקווה" ,מספר יהודה, "ידענו שאם אריק אמר שיבוא, הוא יבוא".
הלחימה נמשכה, בכוח מחודש, כל הלילה, כשבבוקר יום ראשון, נעשה הניסיון הראשון להגיע למטבח ולהכין קפה ללוחמים. חיים צרוב, שעבר את החצר והיה בסכנת פגיעה חזר כעבור 45 דקות עם קפה חם, שימורים, גבינה ומנות קרב. הוא עבר בכל העמדות ונתן אוכל ומשקה לכל האנשים המצב היה מדאיג. "פחדנו להסתכל זה לזה בעיניים. ידענו שהמוות בדרך, וזה רק עניין של זמן".
בינתיים המשיכו טנקים מצריים להפגיז את המוצב מכל הכיוונים. חיל הרגלים של הצבא המצרי נערב אותו זמן והתחפר לקראת הקרב האחרון. במוצב הייתה בזוקה אחת בלבד.
ההפגזות המאסיביות הביאו עימן ידיעות על חיילים נוספים שנפגעו. מקס, האחראי לקשר, שלח אנשים לפנותם. אלה שנותרו חיים לחמו ב"עוזים" והאחרים עם רובים ומקלעים.
"המצרים הסתערו עלינו מכל הצדדים, אבל כל פעם שהתקרבו הדפנו אותם..." בוקר יום שני הביא איתו התקפה נוספת. "אנשינו לא ישנו מתחילת המלחמה וכמעט שלא אכלו. למרות המאמצים הגדולים של חיים להביא אוכל, פשוט לא היה זמן לאכול. מה שקרה, בדיוק, ביום האחרון לא ברור לאף אחד מאיתנו. זה היה איום ונורא. קיבלנו ידיעה דרך הטלפון שתגבורת לא יכולה להגיע אלינו ושנצטרך להחזיק מעמד כמה שאפשר".
התקפות המטוסים של צה"ל על החיילים המצריים שבתוך המוצב, ניתקו את הקשר בין העמדות. הלחימה הייתה עתה בחצר הפנימית. הבונקרים נותקו זה מזה עתה היה כל בונקר מבודד ולחם על חייו.
כל האנשים בארבעת הבונקרים שעדיין החזיקו מעמד, לחמו במצרים בשיניים אחדים מהם החליטו להיכנע. אחרים המשיכו בלחימה. ביום זה, בשעות הערב, נהרג מקס.