טוראי בן-ציון עובדיה ז"ל

אלבום תמונות

ירושלים, י"א בחשון תשט"ז
27.10.1955

שלום רב לך י.
סוף סוף קיבלתי את מכתבך. נראה לי שלמותר הוא להעיר שנהניתי ממנו מאוד. רק על דבר אחד באמת הצטעתי שהוא היה באמת קצרצר. אתה מנמק זאת בטענה כי "בינתיים אין לך מה לחדש במיוחד". אני תמה מאוד לשמוע זאת ממך. ובאמת אמור אתה: האם "חדשות" אני רוצה לשמו ממך? הלוא תודה שיש לי רדיו בצדי וכל יום אני שומע (בין שארצה ובין שלא ארצה) שלוש פעמים חדשות: שחרית, מנחה וערבית. ונוסף לזה יש לי גם עיתונים! אבל כלום זוהי מגמת הכתיבה? - וד"ל [ודי לחכימא].
ועתה הרשני נא לקוות, ידידי היקר, ששבת כבר לאיתנך, וכי הצלחת להתגבר על מחלתך...
יפה שמצאת לנכון למסור לי את המבחן, אם כי התוצאות לא היו "מעודדות ביותר" (כלשונך) אבל אין בהם כדי לייאש כלל וכלל (ובכלל הציון שקבלת הוא לא מ"הכי גרועים"!) ודע לך, אפילו אם תקבל אי פעם ציון פחות טוב מזה - אל תשים לזה לב, אף פעם אל תנסה להעלות בדעתך מחשבה של "לא הולך לי" - זהו במילים אחרות ביטוי מתחמק למילה "ייאוש". הייאוש הוא מקור כל הרעה, התקווה היא מקור האושר. קווה לטוב - והוא גם יבוא. טוב מאוד שהשגת את פראוור (...). הספר טוב מאוד ואפשר ללמוד מתוכו הרבה (אם רוצים כמובן). יש בספר, כמדומני, סקירה כללית גם על המזה"ת. אבל טוב תעשה אם חומר על המזה"ת תלקט בשדה אחר. אל תזלזל במזה"ת. הוא יכול להיות חלק הארי של הבחינה (אתה מבין, המזה"ת הוא תבשיל העולה כיום על שולחנם של "הגדולים" בעולם. ומדרך הטבע שתבשיל תאווה זה יגרה את תאבונם של הבוחנים).
את משכורתי קיבלתי וכבר נתנדפה מחציתה - אבל אין בכך כלום. הסכום הפעוט שקיבלתי, ממילא אין בו כדי להשביח את "המצב הפיננסי" שלי.
ומה שלומך?... סלח לי שדחקתי את השאלה החשובה הזאת לסוף. עשיתי זאת לא משום ששכחתי (חס ושלום) אלא פשוט מתוך הנחה שכל מי שחוסה בסתר כנפיו של "מוסד ביאליק", כל מי שהסתופף בין "הארזים", עמודי התווך של העולם הרוחני, אין כל מיני רוחות, פגעים ומזיקים שולטים בו, מלבד אשר "בימים נוראים", בהם כלתה הנפש לראות שאר רחוק, או ימים בהם האדם מחסר שינה מעיניו "וממית עצמו באוהלה של תורה" - חייב לכפות על עצמו עול "סגוף הנפש" מחוץ לכותלי "מקדש הארזים".
כתוב לי על כל היחסים "בינך ובין הלימודים", מחוץ לתחום הלימודים, בשאלות חול וקודש, כתוב לי על הכל. אני מבטיחך שאתענג על כל מה שתכתוב לי (אני נותן לך ערובה זו מראש!)
והיה שלום
בידידות
בן ציון



ירושלים, י"ט בחשון תשט"ז
4.11.1955

שלום רב לך י.
למותר הוא לציין שנהניתי מאוד ממכתבך. כמובן, יכול אתה לגרום לי הנאה מרובה יותר במכתבך אבל זה תלוי בעיקר יסודי אחד ועוד אעמוד עליו.
ועתה מאחר שאני מניח שאתה מחוסן מפני מצבים שנזקקים לתרופות שמכתיב הרופא, ושלאחר מכן קונים אותם בבית מרקחת או מקבלים אותם בקופ"ח (רק מי שחבר בהסתדרות ושילם את המיסים שלו בסדר גמור), אני מרשה לעצמי לפסוח על שאלה זו (מה שלומך?) ולמסור לך את איחולי הכנים לקראת קבלת הקביעות בעבודה והעלאתך בדרגה. אני באמת שמח לראות שקיבלת קביעות לאחר זמן קצר ביחס. (אני, כשלעצמי, קיבלתי קביעות בעבודה אחרי שנה וחצי של עבודה ואולי אף יותר!) ואילו לך אומר אני: בר מזל הנך שנקלעת למוסד ביאליק. אינני מכיר עוד משרד אחד שיכול היה, או שיכול יהיה, להוסיף לך ידיעות ולהרחיב את שדה ראייתך, דמיונך, כמו המוסד הזה. זוכר אתה את הרגע שעמדת לפני במשרד, כולך מדוכדך ומדוכא, והעלית לפני את ההחלטה הגורלית שלך לעבוד בתוך שורות מטמטמות של "מחלקת המספרים" בקומה השלישית. אילו היית עושה צעד זה היית היום מגיע למצבים נפשיים מגוחכים!
אולי מוטב שאחזור עתה אל "העיקר היסודי" שהזכרתי בראשית מכתבי. אינני יודע איך לקשר את הדברים שאני רוצה לומר לך ואיך להגיש אותם: להוי ידוע לך, י., שכל מה שאתה כותב לי הרי זה לי ורק לי, איש מלבדי לא יקרא בהם! מלבד זאת, יודעים אנו שישנם דברים שהאדם שומר אותם במעמקי לבבו, ואין הוא מוציא אותם אפילו לשארו הקרוב מאוד. איש מבין שני ביליון הנפשות החיות על פני האדמה לא יתיימר לומר שהוא נקי מכל "מצוקה נפשית". המצוקה הנפשית נחוצה לו לאדם, היא צורך קיומו. הצוקה היא היסוד הרוחני הבונה את הנפש, ולכן ללא מצוקה נפשית אין האדם חי אלא רק נושם. המצוקה הזאת שלכאורה נראי תכגורם הראשוני המניע נפשות רבות למאוס בחייהן - היא למעשה מחזקת את קיומן באשר היא ממלאה תוכן את חייהם. היא נותנת להם נושא למחשבה על עתיד האדם, על טהרת המידות של האנושות וכיו"ב. ויותר מכל היא מעניקה להם את האידיאל - יסוד החיים לכל חי. בחייו שואף האדם להגיע למצב שבו הנפש משוחררת מכל מועקה, מכל מצוקה. עד שלא נתגשמה שאיפתו זאת אין לו בעולמו אידיאל אחר מלבדה. זהו מעתה האידיאל שלו. את חיינו ממלאים מחזורים, מחזורים של שאיפות, של אידיאלים המתחלפים בזה אחר זה. או במילים אחרות, של מצוקות שמגיעות לקיצן ובאות חדשות במקומן. אולם יש ומצוקות אלה מתגברות כמעין ואז הן לוחצות על הנפש מכל עבר, הן מעיקות עליה, הן מחפשות מוצא... וכאשר נותן האדם מוצא למועקה זו, הוא עושה קיצור הדרך להגיע על הנכסף, אל האידיאל הפנימי שלו, מצב שבו הנפש משוחררת מכל מועקה - ואז טוב לו לשעה. ושעה אחת של קורת רוח זו היא השכר היותר טוב בעד תקופה ארוכה של מועקה רוחנית.
באמת אינני יודע אם הצלחתי לומר לך מה שרציתי לומר. ואשר רציתי לומר הוא זה: כתוב לי את אשר אתה מהסס לכתוב וראה שלא תתחרט.
במכתבי הראשון אליך דיברתי משהו על הלימודים באופן כללי, בעצם אין לי מה להוסיף בנושא זה, רק פרט אחד קטן. עליך לזכור כי מה שהבריות אומרות "הוא יודע מצוין" איננו אלא קנה מידה לתפיסתו של אדם רגיל, וכל מה שהן אומרות: "הוא לא יודע ולא כלום" גם כן איננו אלא הגזמה לאותתו קנה מידה. לעולם אין אדם יודע "מצוין" ולעולם לא תמצא אדם שלא יודע ולא כלום. ההבדל בין ה"מצוין" וללא יודע ולא כלום הוא פרק פשוט בחשבון או בעברית וכדומה. ולכן אל תיפול ברוחך אם בינך לבין ה"כוכבים" בכיתתך מפריד פרק פשוט בחשבון...
ובכלל דע לך כי תלמיד המצטיין בכיתה ובכוח זה הוא עומד בבחינות ומקבל "תעודת בגרות" - עוד לא העפיל למרומי האולימפוס. תעודת בגרות איננה סוף הלימוד, אפילו לא ההתחלה של הסוף, היא אולי הסוף של ההתחלה... אבל טוב לו לאדם שיעבור את הסוף של ההתחלה כי מכאן ואילך דרכו סלולה לפניו לכל כיוון שירצה לילך בו.
אצלי עוד לא נתחדש דבר כי עוד לא התחילו הלימודים ולכן אין לי מה לספר בעצם.

והיה שלום,
בן ציון



ירושלים, 14.11.1955

שלום רב לך י.
בעונג רב קראתי הפעם את מכתבך וחזרתי וקראתי בו פעמים אחדות. העמדת אותי הפעם בפני שאלה סתומה במקצת בזו הלשון: ..."ובעיקר העמד עצמך במקומי ופסוק". איני יודע למה התכוונת בעצם במשפט זה. כי אינני יכול לדעת מה בעצם צריך אני לפסוק. אבל יותר מזה תמהתי שמשפט כזה הוא בר קיימא אצלך, וכי יש כאן מקום לפסוק פסוק, להחליט החלטה או לקבוע כיוון חדש? לאחר שאונייה טבעה שוב לא יוכל הקברניט להעלותה. אלא מה עושה תלמיד חכם? בונה חדשה במקומה, יותר מוצקה, יותר איתנה, שלא תהא מתנדפת ומתנופפת לכל רוח מצויה.
בחייו נטפל האדם לדמויות אנוש שונות ובהיסח הדעת נרקמים במוח הקטן שלו אמיתות על דמות מסוימת שבטעות יסודן. אמיתות אלה עוטפות את העיניים הרוחניות שלו במשקפת קסמים שנותנת לו אור מועטה על הדמות הזאת. הוא רואה את אותה הדמות כאלוהית ממש, כמלאך טוב שירד מן השמים ולבש קרום ובשר של אדם כדי שיוכל להתהלך בין הבריות. הולך ומתחוור לו מין מצב משונה, שבלעדיה של אותה הדמות אין לו אחיזה בקרקע, שהיא חלק מנפשו, כל נפשו, כל ישותו, שהיא ורק היא עשויה להביא לו את האושר הנצחי, והוא רוצה להיות כרוך אחרי דמות זאת ולתעות במדבר, ללכת אחריה בארץ לא זרועה, בארץ נחש ועקרב ולהופיע כגואל וכמושיע לה למען זכות במבט אחד משלה...
והנה... רעם ביום בהיר... קדרו השמים... "חתול שחור" עבר בינותם. והאדם רואה ש"המלאך הטוב" שלו הולך ונשמט מתחת ידו והוא מרגיש עצמו בודד וחלש, כאילו נטלה מחצית נשמתו, ואז הוא אומר לעצמו: "קץ העולם בא".
פעמים רבות נראה לו לאדם ש"קץ העלום בא", אבל מיד לאחר מכן, כשמתפזר הערפל סביבו, הוא תמה לראות שיסודות העולם שלו הלכו ונעשו איתנים יותר ויותר...
י. - תן אמון בי: בעוד שנים תחייך לעצמך: "הא ואני אז חשבתי שקץ העולם בא...".
המשך לכתוב. הכתיבה מעדנת את הנפש!

שלום,
אני מחכה למכתב,
בן ציון