אלבום תמונות
שתי שמיכות צמר דוקרניות מכסות את הגוף. מתחתיו מעטה מיושן של ספה המשמש במקום סדין. הגוף שוכב מקופל ומכונס בתוך עצמו ועל אף החום השורר בחוץ הוא כולו רועד וצמרמורת אחר צמרמורת, גלים גלים, חולפים, שוטפים מקצות שערותיו השחורות של ראשו, עוברים דרך בית שחיו, מרעידים את ירכיו בתיפוף בלתי רצוף ואחר זורמים דרך ברכיו אל כפות רגליו ומשם דרך קצות אצבעותיו אל חלל השמיכה הזעום בצליל דמיוני.
מתחת לראשו מקופלת מגבת צבאית לבנה עם פס כחול ואורכה, כשבצדה מספר אחד ויחיד - חותמת המכבסה הצבאית המציינת את הבסיס בו הוא שוהה - בסיס טירונות.
שיעול צרוד וחלוש נפלט מגרונו האדום ועובר דרך שפתיו הלוהטות אל ארבע קירות החדר המסויד לבן, ובין השאר נתקל בשקע החשמלי שתאריכים ושמות של חולים לפניו חרוטים עליו, וכאילו רוצה השיעול המחוספס לעבור דרך נקבוביות השקע דרך חוטי החשמל אל העולם בחוץ - אל אלה שבריאים ומהלכים על רגליהם - "חולה אני! הושיעו!"
וההכרה חודרת את ערפול החושים בו הוא נתון, ממחישה ומשחזרת את המאורעות שגורמים לו להישאר בחדר המרובע, במיטה זאת, כהוא אפוף אווירה חמה ומחניקה שאינו יכול להשתחרר ממנה. אולם בכל זאת הוא מתאמץ ומנסה להיזכר בכל אשר חלף עליו בימים האחרונים עד לרגע זה כדי למצוא הצדקה לעובדה שהוא שוכב עתה במיטה כשחבריו - שתוך זמן כל כך קצר הספיק להכירם, להיות איתם ולעזור לכל אחד מהם תוך כדי גישה אנושים טובת לב לגבי כל אחד מהם - עומדים עתה לפני מסע מייגע ואכזרי. לא! אין צורך בהצדקה. הוא מתאמץ ככל שהוא יכול, רגליו כושלות, מועדות, אולם הוא אינו פוצה פה. חבריו יכולים לשאת המאמץ, גם הוא יוכל לשאתו. "אולם אתה חולה", זועקת העובדה. חבריו שולחים אותו לרופא בתחילת המסע והוא מסרב ללכת. "אם אלך לרופא הוא יאסור עליי את המסע, ואני רוצה להשתתף בו, להשתתף בכול, לא להפסיד מאומה מהחוויות אותן עוברים כולם. אני בטוח שאוכל להתגבר". הוא יוצא...
הזעה ניגרת על פניו כנחלי אכזב קטנים בין תלוליות של בוץ זערוריות ואחר נתלית טיפין טיפין מתחת לסנטרו ומיד נספגות לתוך רצועת כובע הפלדה העשוי מבד גס ומהדק את הלסת התחתונה.
המאמץ קשה מנשוא אולם "כמונ יככולם" הוא חושב, גם להם בוודאי קשה. ראשו מתחיל להיות כבד מרגע ל רגע, מנוחה דרושה לו, ובחריקת שיניים הוא מגיע אל החניה הראשונה.
עתה עוברים עליו שלבי המעבר בין בנצי, היודע ללקט פרחים בשדה והנהנה מהפריחה המלבבת, לבין בנצי החייל הקרבי, שידו אוחזת ברובה ובלבו רק הרגשה אחת - הרגשת העליונות והניצחון.
המנוחה נסתיימה. התרמיל על השכם, הרובה ביד והרגליים ממשיכות בצעידה.
"מה קרה לי?" עיניו שוב מתערפלות. העין לא מבחינה בין פרח לקוץ המפוזרים פה ושם, והנעל המסומרת רומסת הכל ללא רחמים. אך המוח עוד פועל. הוא נזכר, כאילו לפתע, בימים הרגילים של האימונים, כשהיד המיוזעת החזיקה ברובה מחד ולטפה את הפרח בהרגשת שמחה מאידך, "אכן מה רבו מעשיך ה'...".
כתוצאה מתחושה זו הוא איננו יודע ברגע הראשון אם להיות עצוב או לשמוח, מרגיש הוא לפתע שמחה פראית הממלאת את לבבו, כי עדיין הוא ממשיך במסע - והוא יכול!
חניה שניה. גאווה ותענוג גואים מלבו, עומד הוא בנקודת מפה. הוא מעלה בעצמו תכונה חדשה נסתרת ורדומה - כוח הרצון העז - ותכונה זו כובשת אותו בסערה.
בהרגשה כזו הוא קם בשלישית. ולפתע, באותה הרגשת שיא, הוא מועד ונופל, ורק דמדומי זיכרונות מעורפלים בוהים, מרחפים ונעלמים... הוא מת כחייל וכחייל קרבי. יהי זכרו ברוך!
אלוני זמרו