טוראי בן-ציון עובדיה ז"ל

אלבום תמונות

מה קשה להשלים עם העובדה המרה, בן ציון שלנו איננו, בנצי נפל.
לא עוד הצחוק המלבב ירגיענו בשעות קשות, לא עוד הרצינות המיוחדת לו תחזירנו למציאות בשעות שחוק ולצון. אכן, כזה היה בנצי, אחדות של ניגודים התגלמה בו. נער מוצק ומתולתל, שחוק לבבי ילדותי לא סר מפניו - עיניים גדולות חולמניות, צערו של עולם טבוע בהן.
קשה, מוזר הדבר, עוד תמול שלשום שוטט לו בנצי בין גבעות אלו. רץ אחרי פרפרים וחרקים על מנת להשלים אוספו. ליקט מצמחי העונה הרבים. מה קורן היה מאושר עת זכה בפרח נדיר, בחרק מיוחד. אך עם התקרבו להר, אותו הר אפוף הגבורה, ההוד והסבל, היה משפיל עיניו, מתמלא קדרות ואומר: "אכן, יקר היה המחיר, יקר מכול". מה קשה להאמין, אתמול בחורים שוקקי חיים, כל אחד עולם מופלא בפני עצמו. היום, פרחים אלמים, עטויי גוונים בני אלמוות... שקט נסוך בכול, דממת מוות... אוי, בנצי שלנו, אף אתה כאן בדמותם של פרחים אלמים?
זכורני היטב היום בו ראיתיו לראשונה - יום פתיחת שנת הלימודים בבית המדרש למורים בבית הכרם, יום שאין בו מאום מן החולין. הילה חגיגית עוטה את כולנו. תלמידים, תלמידות, מורים, עובדים, ידידים ומכרים - כולם נפגשים. הצהלה עוברת מקצה לקצה. ידיים מוגשות מכל צד: "שלום", "שלום וברכה", "כיצד עבר החופש?", "תכיר בבקשה"... רעש המולה בכול. הנה, בפינה מוצנעת, מסתופף לו נער מתולתל, ביישן כנראה. רצינות נסוכה על פניו, רק עיניו הגדולות מגששות, בוחנות הכול. ניגש אני אליו, מברכו במעין "ברוך הבא, חברי. תלמיד חדש כנראה", אומר אני לו. "כן, תלמיד חדש", עונה הוא בפקפוק-מה. מחשבות מתרוצצות ומשתקפות בעיניו. חדש... זר... בניין גדול, אנשים חדשים, זרים, חוסר ביטחון. כמה זמן יימשך כך, האצליח בלימודיי?? כולם עושים רושם של למדנים מושבעים, בוגרי בתי ספר תיכוניים מסודרים, ולעומתם אני הקטן, איזו דרך עברתי עד הגיעי הלום? האצליח בדרכי זו? הבחנתי בכך, קירבתיו לחבורה. תלמיד חדש! חבר חדש! (אכן תלמיד חדש בכיתתנו לא יסולא בפז). ואמנם, כעבור ימים ספורים בלבד קשה היה לתאר את הכיתה בלעדיו. המחיצות סרו ונעלמו, בנצי נראה בינינו כוותיק בין ותיקים. ההומור המיוחד לו הפך לשם דבר, דבריו המעמיקים והשקולים העניקו לנו לא פעם פינות חיים נסתרות, דרכי ראייה חדשים ואף נקודות מוצא. אכן, כל אלה הצטרפו לעולמנו הפנימי. בנצי הפך לחלק מאיתנו.
בנצי התעתד להיות מורה, מדריך ומחנך, דווקא בימים קשים אלו. אכן, בני וילדים, הרי זה פרק נפרד בפני עצמו - עולם ומלואו. ללא כל גינונים הפך לאחד מהם, לחבר, לרע. היה זה טבעי, בנצי לא שיחק את תפקידו, כזה היה. הילדים אהבוהו בכל מאודם, העריצוהו ממש. "החבר שלנו היודע הכל", כך כינונו. שיעוריו היו מלאכת מחשבת. פסיפס של ידיעות נרחבות, הבנה עמוקה. הכנה שקדנית, שהאהבה לילד איחדתו - חוויה בלתי נשכחת. כזה היה בנצי. מעולם לא דיבר על ביתו, לא הזכיר מאומה מימי נעוריו המוקדמים. כיצד הגיע אלינו? חידה. עיתים, הבחנו שאין הפרוטה מצויה בכיסו. מעולם לא רטן, הבליג. תמיד חיפש עבודה, לא בחל בשום עבודה. בחופשתו נסע למשק מרוחק בעמק הירדן ועבד כחקלאי. בימות הלימודים עבד בספרייה. באקראי נודעו לנו פרטים מספר על אודותיו. בתום לימודיו בביה"ס היסודי לקח חלק בפרנסת משפחתו והחל לעבוד ב"מוסד ביאליק", שליד הסוכנות, כעוזר למחסנאי. בנצי הקטן מהלך היה בין מדפים עמוסי ספרים לעייפה, מערמם, מחליפם, מסדרם. העבודה האיצה, לא יכול היה אפילו לדפדף בהם. אך בשעות שלאחר העבודה, אץ רץ היה לביתו ועושה לילות בעיןו מעמיק בספרים שרכש לעצמו, במיטב כספו. בשעות הקטנות של הלילה, עת הרחוב כולו נם, הייתה עולה קרן אור זעירה מחדרו. בנצי שוקד על ספריו. בעיקר אוהב היה לעיין בספרים העוסקים בנושאים חינוכיים (מי מאיתנו לא זוכר את הרצאתו המאלפת על דמותו החינוכית של קומניוס). אכן, ידיעות רבות ומעמיקות היו לו בשטח זה. כזה היה סדר יומו: ביום ערם ספרים במקום עבודתו - כעוזר למחסנאי - ובלילה חי עמם, למענו ולמען חניכיו-תלמידיו. עד שנתקל בו במקרה פרופסור נכבד לחינוך מהאוניברסיטה העברית, שהוציא ספרו ב"מוסד ביאליק", ועמד משתאה נוכח ידיעותיו של העוזר למחסנאי... ומאז חל מפנה בחייו של בנצי. אותו פרופסור האיץ בו לעמוד בבחינות הבגרות. ואמנם עמד בהם בהצלחה מרובה. יתר על כן, הפרופסור שנתפעל מיכולתו (פדגוג מטבעו, כך כינונו) העניק לו סטיפנדיה על מנת שיוכל ללמוד בבית המדרש למורים בבית הכרם ובאוניברסיטה (באוניברסיטה השתלם בגאוגרפיה, ואמנם שיעוריו במקצוע זה היו לדוגמא). לעתים קרובות היו נפגשים הפרופסור והוא, יושבים היו ומשוחחים שעות רבות. כאגדה נשמע סיפור זה, אך מעולם לא הזכירו בנצי. עניו היה הנער.
ימי הלימודים חלפו, עברו. מועד הבחינות הגיע. בנצי לא התרגש במיוחד, הפעם היה בטוח. אך מה כואב הלב, בטרם יבש הדיו ובנצי נפל. טקס הסיום הגיע, אור רב, חגיגיות בכול, המולה, נאומים, ברכות, מחיאות כפיים, צלמים - רעש. הנה גם בנצי עולה לבמה, כן זה בנצי שלנו. עולה הוא אט אט, עצור ורציני. חיוך קל וטוב מתפשט על פניו. כן, גם בנצי מתרגש קמעה, הוא קורן כולו. יום גדול הוא לו, הנה התעודה.
לחיצות ידיים למכביר, נציג משרד החינוך, מנהלו, מוריו, מוקיריו. באולם המלא עיני כולם מופנות לעברו והצלם מנציח רגע גדול זה. רבות רבות עמל בנצי עד הצטרפו למשפחת המחנכים בישראל.
כעבור ימים ספורים בלבד, מצאנוהו בקייטנה העירונית - מדריך היה. נותרו ימים מועטים בטרם הגיוס לצה"ל. לבנצי אין זמן לנוח, לחגוג... הוא ממשיך כרגיל. הנהו מספר סיפור, משחק בכדור, רץ עם הילדים. בנצי, בנצי, שמו נישא בפי כול. כעבור שבוע בלשכת הגיוס, בנצי מצוורח מעט. "ביקשתי דחייה לשבוע", אומר הוא, "עד שאסיים את המחזור, ולא נעתרו לי. עתה הפסקת עשר בקייטנה. נפרדתי אמנם, מכולם, אך קיוויתי לחזור. עד לסיום, רק שבוע...". "בן ציון עובדיה", נשמע השם בפי הפקיד, "למכונית הזאת, בבקשה". שמו נקרא ואנו במכונית. אנו במכונית ובנצי שם, בין הילדים. המכונית אצה רצה, כולנו שרים, המורל גבוה, בנצי יושב לו בפינה, אינו לוקח חלק בשירה, רק עיניו משוטטות. הרגשנו בדבר, התחלנו לשיר שירי ילדים. אט אט הצטרף בנצי. כן, זה הצליח, בנצי נסחף יותר ויותר - קול אחד, משפחה אחת, מצב רוח אחד. הגענו לקלט (בקו"ם). קבלת הפנים הרגילה ("שכחו מאין באתם? כאן זה לא בית. כן, מה, כן?! כן, המפקד!"), חיול, קבלת ציוד, החלפת הבגדים האזרחיים במדי צבא. הנה, בנצי מופיע ובצחוק מלבב הוא אומר, "ראו איזה מכנסיים 'ענקיות'. נדמה לי שכל הצבא המצרי יכול להסתתר בתוכם!" ושוב הצחוק המיוחד... בנצי איתנו. חילקונו בין אוהלים. החילונו בעבודות שונות. עם ערב, התכנסנו כל דרי האוהל במרכזו. שרנו, עלזנו התבדחנו. הפליא עשות בנצי בחלילו. בשעה מאוחרת פנינו איש איש לפינתו, לעצמו, להרהוריו - הליל הראשון בצבא. לפתע, חמימות אוחזת בכול. הרגשנו, בנצי מנגן. כולנו מנמנמים, שעת ליל מאוחרת. מנגינה שקטה עולה מפינתו של בנצי, מנגינה ענוגה, איזו עדנה, איזה רוך, בנצי מבטא עצמו - בנצי מבטא את כולנו... בתום השמחה הצבאית הקולקטיבית ה"בזה" לרגשנות בא ביטוי אישי כשאיש איש עם עצמו...
לימים הפרידו בינינו. בנצי לשם ואני לאי-שם. טירונים אנו, עם החופשה הראשונה, עולה אני ירושלימה. ערב ראש השנה היה. הכנות קדחתניות בכל פינה. אנשים רבים ברחובות, המולה בכול. בסמינר אין איש, חופש כנראה. שם אני פעמי לקיוסק של דב (קיוסק שהפך למושג). גם שם המולה. אך נדמה לי שדב עוזב הכול ויוצא לקראתי, פניו נפולות. "מה קרה, דב?" "תגיד לי, מה היה שם? איך הוא נהרג?" אומר הוא במרירות. "מי? היכן?" אני מופתע. "בנצי שלנו", הוא אומר ברעדה. "מה? אינני מאמין. רק לפני ימים ספורים היינו ביחד, באותו אוהל, מיטה ליד מיטה... לא! איך זה ייתכן". אני עוזבו המום, אבר נקרע מגופי. אל אלוהים, לא! אני רץ לחפשו. הנה השביל שבו עברנו יחד מאות פעמים, כאן נהגנו לעמוד וליהנות מיופיו של נוף. מסתכל אני סביבי בחיפזון, הוא איננו. רץ אני, רץ, רץ ואינני מוצאו, אולי בספרייה? הו, סגורה היום. נוסע אני העירה. מהלך אני במהירות רבה, מחפש מכרים משותפים. מה זאת? מודעת אבל שחורה, אין כל קשר לזה עם בנצי, בנצי ומודעת אבל איזה ניגוד, הו, ב-ן צ-י-ו-ן. לא! לא! צה"ל עומד דום לזכרו...
בנצי שלנו כלוא במסגרות שחורות אלו, הוא זועק... הכל נטשטש עליי, רגלי פקו, נאלמתי... דמעה טהורה אחת ירדה על פניי, אחריה עוד ועוד, בנצי שלנו, איכה? אל אלוהים, היודע אתה פי מי נשקת הפעם?! והלב ממאן הנחם...

עמוס פרידמן