אלבום תמונות
זה היה בחודש אלול, כאשר עם ישראל מתכונן לחג ראש השנה. אמא ואני היינו לבד בבית. עמדתי במרפסת של הבית בשכונת בקעה. השיכונים עדיין לא היו קיימים והשטח היה פתוח. לפתע אני רואה מכונית צבאית מתקרבת לבית שלנו. יורדים שני חיילים קצינים לכיוון ביתנו. שאלו למשפחתי והשבתי להם. לבי מיד ניבא לי רעות! שאלו, "היכן אבא?" עניתי להם שהוא עובד בחנות לירקות. ביקשו שאראה להם. עליתי למכונית הצבאית ובדרך בישרו לי את הבשורה המרה...
לא יכולתי לבכות, אבל כולי רעדתי והמילים נעתקו מפי. הרגשתי שעולמי חרב עלי... אמרתי בלבי, הרי רק אתמול שלחתי לציון כרטיס ברכה מהמשפחה לשנה החדשה, וציון אחינו היקר שלח לנו מכתב שהוא יבוא לחגוג איתנו את חג ראש השנה...
הגענו לחנות ואז ניגשו שני הקצינים לאבא ושוחחו איתו. לפתע ראיתי שאבא מתעלף. הקצינים לא ידעו מה לעשות, האם לטפל באב או בי. הם ראו אותי רועדת, אבל היה קשה לי לבכות. עד שהצליחו לדובב את אבא, עכשיו נותר איך לבשר לאמא שאהבה את ציון מאוד. אני זוכרת היטב איך הגענו לבית כאשר שני הקצינים אוחזים באבא, יורדים במדרגות של ביתנו כשאבא בוכה. היה קשה לו להירגע. אמא נבהלה מאוד. הקצינים ניגשו אליה ושוחחו איתה בשקט. אני מוכרחה לציין שהקצינים היו נפלאים. אמא, שאהבה מאוד את אחינו ציון, הקימה צעקות נוראיות: "ציוני, ציוני". תמיד קראה לו בשם זה. מהצעקות של אמא הבית התמלא באנשים.
היום, כשאני נזכרת בכך ומעלה את הדברים על הכתב, זולגות מעיניי דמעות. זה היה נורא. הצעקות של אמא הדהדו בכל השכונה, ואנשים באים ובאים ללא הפסק לנחם אותנו.
קשה היה שלא לאהוב את ציון. הוא היה עלם חמד - שיער שחור מתולתל, עיניים גדולות, שחורות ובוהקות ושני גומות חן. היה לו חוש הומור נפלא. אני זוכרת היטב כאשר היה מדבר, אצבעו לוחצת על לחיו וראשו נוטה הצדה, מסתכל עלינו ומחייך... חיוך שובה לב. עושה לנו הרגשה טובה, מתבדח ואנו צוחקים. איננו זוכרת שפעם ראיתי אותו כועס או מתעצבן. זה לא קרה. להפך, תמיד הייתה סביבו אווירה טובה ונעימה, מין שלווה שכזאת הייתה לו. ציון שלח לנו לעתים קרובות מכתבים ושאל לשלום כל אח ואחות. דאג לאחים הקטנים ממנו - רצה לדעת מה קורה עם כל אחד ואחד, הן בלימודים והן בנושא הבריאות.
כאשר היה בא לחופשה מהלימודים, עזר רבות לאמא בהדחת כלים, בטיפול באחים... הוא היה בן ואח מדהים. מעולם לא בא להורים בדרישות כספיות או בכל דבר אחר. פשוט - למד ועבד. הוא דאג לעצמו מבלי להכביד על ההורים. אני זוכרת שסרגתי לו סוודר יפה בצבע אפור. הוא כל כך שמח והתרגש מהסוודר.
לפעמים אני פוגשת אנשים שאיני מכירה והם שואלים: האם אני הבת של יהודה, האם היה לי אח ציון? (רובם מהשכונות מחניים, סנהדריה או בית ישראל). הם זוכרים את ציון - "איזה בחור טוב היה, בחור שמח". אני מקשיבה להם - לאנשים שהכירו, שזוכרים, אנשים בני גילו. יהי זכרו ברוך.
שרה עובדיה, אחות
אב תשס"ד, 2004