אלבום תמונות
בנצי שלום!
לפני ימים מספר קבלתי את מכתבך האחרון בו אתה "חושב שתוכל לבוא לחופשת ראש השנה" והנה הגורל החליט לקחתך ממני ואני בלב פצוע רושם מחשבות וזכרונות העולות מתוכו. אמנם קראת לי "איש החומר" ואני לך "איש הרוח" אף על פי כן רצה הגורל האכזרי ש"איש החומר" יעלה זכרו של "איש הרוח".
כן, הוא היה "איש הרוח", לפחות מהיום שהכרתיו, בכתה החמישית, גם הוא, כאותם תלמידים שהחליטו להמשיך לימודיהם בערבים, עבד במשך שעות היום ולעת ערב נטל ספריו ועל אופניו דהר לבית הספר. אולם, בין אותם נערי החמישית בלט בן-ציון עובדיה במיוחד לו: קטן-קומה, עשיר בכשרונות וחריף בתגובותיו על הנעשה בכתה.
איני יודע מה משך אותי אליו, חביבותו הטבעית, מראהו המעורר אהדה, חוש ההומור המפותח, או כשרונותיו המעוררים התפעלות. איני יודע. אבל עובדה היא: כח משיכה סמוי קרב אותנו במשך כל שנת הכתה החמישית וכשהגענו אל סיומה של שנת הלימודים הראשונה, היינו כבר ידידים בלב ובנפש.
מאז החמישית התחלנו לחיות כאילו בקן אחד ונפשותינו נקשרו זו בזו. למען השיגרה צריך הייתי אולי לומר "כנפש דוד ויהונתן", אך אין משפט, מימרה או בטוי שיוכלו לתאר את אהבתי אליו. קרבתנו ההדוקה ודמותו שרחפה לנגד עיני תמיד גרמה לכך שאקרא לעתים לחבר אחר בימי חברותנו הראשונה בשם בנצי! שמו ודמותו רחפו לפני בכל עת ובכל שעה: פנים שחרחרים, בלורית מסולסלת, פה מחייך מתחת לשפם זעיר, גומות חן אפייניות ועינים שחורות החודרות עמוק ללבך. כן, עינים אלה תוספנה עוד להבים בי זמן רב. הנה הן מביטות בי בעת כתבי דברים אלה.
כשעולה דמותו לנגד עיני יש ונדמה כי הנה יפתח את פיו ויספר, כרגיל הלצה, כיון שתמיד גרם לכך שתעלה חיוך על שפתיך בשפע ההומור שבו.
בשנה החמישית לחברותנו, מקץ ארבע שנות ישיבה על ספסל משותף, הפרידנו הגורל לראשונה. הוא פנה שוב אל "הרוח" (סמינר) ואני לצבא.
בלימודיו בסמינר עשה חיל וזכה תמיד לשבחים מפי חבריו ומוריו על מעלותיו הנפלאות שעליהן הוסיף בסמינר עוד אחת: "מורה טוב".
לכל חברה הסתגל בנקל והפך, מיד, לדמות בולטת בה. כך רכש לו ידידים בכל מקום, צעירים ומבוגרים, החל בשליחי משרד וכלה בבעלי תארים אקדמאיים וכמובן, רבים רבים מבני גילו. הכל הכירו את הבחור החביב וסיפרו עליו נפלאות.
כינינו אותו במספר כינויים: "חבר באגודת שואפי אויר צח" ו"אבא פסטלוצי".
בכינויו הראשון נקרא עקב מנהגו לצאת לסיור בחוצות העיר לאחר ישיבה ממושכת ליד שולחן הכתיבה, ותלונותיו על כלי הרכב המקלקלים את האויר הצח.
"אבא פסטלוצי" נקרא בגלל אהבתו העזה לילדים ולבני נוער. כשהלכנו ברחוב נוהג היה לעצור ילדים ולשאול אותם למעשיהם. ואם בסיור במרחבי הארץ פגש אותם, היה מצטרף אליהם, עוזר להם בהקמת אהליהם, מדריך אותם בהדלקת המדורה ורק אח"כ חוזר אלינו.
הדאגה למשפחה ולאחיו הקטנים היתה בין הראשונות במעלה אצלו. כשבקרת בביתו היית מוצא אותו לעתים יושב ליד מטת אחיו הקטנים, שר להם שירי ערש עד שנרדמו. הוא היה קשור מאוד למשפחה, ויציאתו לצבא השאירה בביתו חלל ריק שאותו נסה למלא במכתבים שכתב בסגנון המיוחד לו, מכתבים המושכים אותך לקראם יותר מפעם.
תשומת לב מיוחדת הפנה בנצי לאמו. בכל מכתב היה מבקש אותה במיוחד לא לדאוג לו, ולי היה כותב שאגש לביתו ואספר שכאילו ראיתיו בריא ומרגיש בטוב... כזאת היתה דאגתו להוריו.
קשה מאוד להשלים עם העובדה ששוב לא אראה את פניך החביבים ולא אוכל לשתף אותך, ידיד נפשי, בכל המשותף לנו.
יהי זכרך ברוך!
שמואל לוי