אלבום תמונות
חודשים רבים של דמעות - ים של דמעות... מחשבות והרהורים נוגים עליך, בני, אבי:
בן זקונים היית לנו, הצעיר מבין ילדינו. הלכת מאתנו ללא עת. בראשית דרכך בחיים - נקצרת... למה???
לאחר תקופת השואה שעברה עלינו, הקמנו את ביתנו בארץ - משפחה חמה ומלוכדת. ביום בהיר אחד נולדת אתה, זמן רב אחרי שני אחיך הבוגרים. ילד מוכשר וטוב, שהביא הרבה נחת לכולנו - ציון דרך לעתיד ורוד יותר, עטור תקוות ותכניות לגבי עתידך, לימודיך והתקדמותך בחיים.
ככל נער בארץ התגייסת לצה"ל, אך העדפת להיות עם חבריך מילדות, על אף שהועידו לך תפקיד אחר. במשך השנתיים של שרותך עקבנו אחר כל תנועותיך בדאגה רבה, וצפינו למועד שחרורך. ואולם... זה לא הגיע ואף לא יגיע לעולם... הכיצד???
נער בריא גוייסת... במדי הזית, שהלמו אותך, חלית... מחלתך הכריעה אתך, בכאבים ויסורים קשים עזבת אותנו ועדיין אין יודעים מה הגורם לכך.
כל הרופאים שנזעקו אל מיטתך ניסו לעשות כמיטב יכולתם להצילך, אך ידם קצרה אל מול אותו יצור זעיר ועולם, אשר הכריע אותך - עלם-גבר גדול כל כך. הם אף ניסו להבהיר לנו את מצבך, ונתנו לנו להבין, כי אתה סובל קשות - דבר, שאתה, אבי, ניסית בשארית כוחותיך להסתיר מאתנו - אוהביך. לאורך כל הדרך לוו אותנו חבריך ומפקדיך. הם באו לבקרך, כדי לעקוב אחר מצבך ולעודד אותך, מחד, ולסעוד אתנו ההורים, מאידך.
גם רופא היחידה בא לשניות-מספר. הוא טען, כי שלח אותך "בריא" לבית החולים. האומנם, אבי? והרי במכתבך למיכל - מיום 10.12.89 - כתבת מפורשת: "...אני עכשיו כל הזמן... עם חום וכאבי גרון נוראיים. זה באמת לא... מהנה במיוחד..."
אתה, אבי, לא הרבית להתאונן, ואולם, אנו ההורים, ידענו ויודעים, למרות שתיקתך, כי סבלת כאבי תופת, ועשית הכל כדי לחסוך מאתנו דאגה וכאב.
אבי
בגעגועים רבים אליך אין הדמעות חדלות מלפרוץ החוצה, וזאת על אף כל הנסיונות הנואשים להתגבר על כך.
אני יודעת, שהיית רוצה שאמשיך לחיות ולפעול כמו קודם. אך האם ניתן הדבר? כוחותי הנפשיים אינם מאפשרים לי זאת...
אבי, בני הצעיר,
אני מתגעגעת אליך מאוד מאוד...
האוהבת אותך
אמא