דברי אביו:
"בני העילוי חיים שרעבי, הי"ד, היה צנוע ונעים הליכות. תכונותיו: חייכנות, ידידות, מסירות לחברה ואחווה, משמעת, אהבת ה', אהבת אדם ואהבת המולדת. הוא הצטיין למופת בשש מסכתות: בבא קמא, בבא מציעא, סנהדרין, ערובין, גיטין וקידושין. היה מבטל את רצונו מפני רצונינו. מיטב שנותיו בילה באוהלי תורה. התמחה במלאכת סופר סת"ם בלי עזרת מורה. התייחס בכובד ראש לכל ענין, ממושמע ונאמן להוריו ולמוריו. קיננה בלבו אהבת מולדת, נטש את הישיבה בה למד בבני ברק לפני שקיבל את תעודת הסיום והתגייס לצה"ל על מנת להיות חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של עוז וגבורה".
מפקדו במכתבו אל הוריו:
"חיים בנכם אשר אותו הכרתי במשך שלושת החודשים האחרונים בהם עשה את צעדיו הראשונים בצה"ל, בלט בתכונות אופי מבורכות: נאמנות, מסירות, אהבת ישראל ובעיקר אהבת רעים. ניכר היה כי גידלתם אותו על ברכי מסורת עמנו, ולכן היה מלא ערכים מוסריים ודתיים שאיפשרו לו לצעוד בביטחה בדרכי החיים עד לאותו יום בו נקטף בדמי ימיו על ידי מרצחים. בנכם חיים עמד בגבורה עד לרגעו האחרון".
דברי אחותו נעמי:
"כל חייו היה רציני, גדול ומבוגר. אין אנו זוכרים אותו כנוח לכעוס ולהתרגז. לעולם לא כעס על אחד מאתנו או על אחד מרעיו, גם אם ניסו להרגיזו ולהקניטו. היה בחיים משהו מוזר שלא יכולנו לפרשו אך גרם לנו, לידידיו ולמקורביו, לחוש אליו כבוד והערצה. בהיותו תלמיד ישיבה, אנו אחיותיו למדנו בתיכון. להורינו לא היו האמצעים לתת לנו מהמעט, מהמינימום, אבל חיים שלמד היה עובד בערב ומכספו המועט היה קונה לנו את מה שחפצנו.
בערבים ישב עם אבי ולמד גמרא. שניהם למדו יחד כשני ידידים. הוא לא ראה בזה בזבוז שנות נעורים לבטלה אלא צורך נעלה של החיים, צורך קיום נפשי ורוחני. כל חייו שמע בקול ההורים. לא אמר "לא". אבל כאשר הרגיש כי הצבא חסר לו כדי להשלים את החסר בחייו וכי הוא צריך לתרום למדינה מיכולתו והוריו התנגדו לכך, אמר להם "לא" החלטי.
כאשר התגייס בכינו. חיים הרגיע אותנו. "מדוע אתן בוכות? כולם מתגייסים".
ראש השנה היה החג האחרון שבו בילה יחד איתנו. "אני מרגיש שמשהו יקרה אך איני יודע מה". כל אותו יום רדפה אחרי חיים הרגשת אסון מתקרב. הוא ניסה להתגבר על תחושה זו אך ללא הצלחה. כאשר נסע אחרי ראש השנה, ידעתי כי לא ישוב. ניסיתי להסתיר את הרגשתי זו, אך שיקרתי לעצמי. אמרתי: לא! לא! לא ייתכן שלא אראה את פניו עוד. הוא ישוב..."