ניו-יורק, 29.10.79
הורים יקרים! אח ואחות יקרים!
קשה לי לכתוב אליכם. ולא בגלל שאינני מכירכם, אלא בגלל שאני יודע שאין ניחומים מרחוק שיכולים לעזור. אינני בטוח גם שאוכל לחזור לארץ כדי להשתתף ביום השנה לזכרו של עודד. אני רוצה, איפוא, להתנצל לפניכם (ובעצם גם בפני עודד) על כך שלא הגעתי לביתכם לפני חודש. (ההזמנה הגיעה אלי רק עכשיו), ובכל זאת הייתי רוצה להגיד לכם כמה מילים על עודד.
יצא לי הכבוד ללוות אותו במשך כמעט כל שירותו, מאז אותו יום בו התחלנו את הטירונות ולא פעם נעזרתי על ידו במסעות, אם ע"י העידוד בשירה או באוירה שהיה נותן, או לפעמים גם בדחיפות ועזרה פיזית. המשכנו ביחד לאורך כל הקורס ויותר מאוחר גם כמדריכים.
אני זוכר עדיין את הלבטים שהיו לו לפני שהלך לקורס קצינים. כנראה שבסופו של דבר הכריע אותו גורם שנקרא אהבת מולדת או אולי ציונות. והוא גם ידע שחשוב לכולנו שהקצינים ביחידה יהיו הטובים שבחבורה, ושאם הוא לא יילך ייתכן שיבוא מישהו פחות מתאים.
כשחזר מקורס קצינים ידע תמיד למזג יכולת פיקוד עם התנהגות חברית. חודשיים לפני השחרור היתה צריכה להתקיים אליפות צה"ל בכושר קרבי. עודד שם לו למטרה להצליח באליפות בריצת ניווט. אני עדיין זוכר איך אמר לי: "אמיחי, אני יודע שאתה מחכה לשחרור, אבל בכל זאת חשוב לי שתשתתף בקבוצה." אני זוכר כיצד גמרנו שנינו כמעט באותו זמן את הריצה ואיך אמר לי: "אמרתי לך שנצליח השנה." ואז באו אלינו (המחזור הותיק) וביקשו שנחתום עוד חודש, כדי לעזור בסידרה בשארם. נתתי הסכמה עקרונית, אבל ביקשתי לפני זה חופשה של שבוע. עודד אישר לי אותה בלי שהיות.
חזרתי מהחופשה וידעתי שהאזרחות קרובה אלי יותר משארם. שוב הלכתי אל עודד וביקשתי שישחרר אותי מאותה הסכמה עקרונית. עד היום אני מצטער על כך שאישר לי לגמור את הצבא בזמן, אולי אם הייתי נמצא שם במקום מישהו אחר?
קשה לכתוב על מישהו שממשיך לחיות בתוכך, אבל אתה יודע שלעולם לא תראה אותו יותר. עודד יישאר אצלי תמיד כמפקד וחבר שהאמין בדרכו והיה מוכן להקריב קורבן למען אידיאלים שהאמין בהם, קורבן שהיה גדול מדי בשביל כולנו.
אני רוצה לסיים ולא מוצא את הדרך, ולכן רק אומר שתי מלים שהיו הסיסמה של התנועה שבה התחנכתי, אבל יותר מכך הן מבטאות את כל מה שאני יכול להביע לכם כעת: חזקו ואמצו!
שלכם, עמיחי גלר
נ.ב. מסרו את השתתפותי בצער גם לאביטל.