דינה ואברהם היקרים,
עמדתי ליד הרגבים התחוחים מתפללת לנס, שתמאן האדמה לקבל חיקה את קרבן השוא הזה.
עמדתי תמהה וכואבת. ילד בתיבה עטורת פרחים. ילד של אור חום ואהבה מובל לתוך לילה ארוך ושחור לאין קץ. איזה פרדוקס, עודד של שמחת חיים ומות. והאדמה הזו שמורגלת בטובים שבבניה, סגרה עליו ועל תפילותינו ורק השנים המטירו דמעות.
ואנו כולנו, משפחה גדולה ודואבת המסרבת לקבל את הדין. ואתם ההורים הנפלאים שידעתי מעודי, מיותמים ושכולים נושאים את יגונכם בעוז ותפארת כיאה לעודד.
היה עודד ראוי לכם אך יותר מכך הייתם אתם ראויים וזכאים להיות הוריו.
אברהם קורא לו "הכושי שלי" ודינה, ברגעים של חיבה עמוקה, קראה לו עודדה ואנחנו אהבנו את עודי. שמות של ילד אחד אהוב ונערץ ונושא לגאוות כולנו.
דמות שפנים רבות ושונות לה וכולן בעלות מכנה משותף של חיוב, חיוב ללא מתום. תרצו, זה עודד עם סבר הרצינות והבגרות הנושא ויודע הכרת החובה של כל משימה שהוטלה עליו ועודד המחייך בחיוך רחב, חושף שיניים לבנות ומהתל בכולנו כילד שובב. עודד שהעקשנות והדבקות במטרה היו התכונות השליטות באופיו אך זה גם עודד הותרן שעה שהותרנות יפה לה. עודד שאהב את הבית החם שהענקתם לו ומאחר באישיותו את כל הסיבות שבעולם המביאות לאהבת אדם. וכל זאת למרות הצניעות הנפלאה שאיפיינה אותו, למרות שידע להצניע לכת, ולהעלים מאתנו כל מה שאחרים מתפארים בו. מעולם לא התנשא ולא רם לבבו, פשוט לא היה לו כל צורך בכך. ידעתי גם קודם שהחברות היתה אצלו בחזקת ערך עליון, אבל חבריו הרבים הבהירו לי שלא ידעתי עד כמה היה חבר טוב במשמעות העמוקה והאבסולוטית של חברות.
הנטע הזה שגדל והיה לאילן מפואר, קרקע היתה לו טובה חמה ואוהבת - ביתכם הבית החם, אהבתכם ללא סייג, החינוך שהענקתם לו ודוגמתכם האישית, הם שהניבו את הנחת שידעתם אתם מעודד.
נוכח הרגבים התחוחים והרטובים, ידעתי את עוצמתו של המוות אך גם ידעתי שיש דבר אחד שהמוות לא יוכל לו וזו האהבה העמוקה שאנו כולנו אוהבים את עודד. את זו גם המוות לא ייקח מאתנו.
יונה סומך