שתי סירות מפרש ועליהן חניכי קורס ימאות מתקדם יצאו להפלגת אימונים מחיפה לנחל שורק וחזרה. דרומית לראש הכרמל נקלעו הסירות לרוח מזרחית חזקה והקשר ביניהן נותק. אחת הסירות ובה 8 חיילים נסחפה ללב ים ואח'כ צפונה. הסירה היטלטלה בים עד לחוף ג'וניה ליד ביירות. החיילים נשבו והוחזרו לארץ ע'י ממשלת לבנון. הסירה השניה ובה 7 חיילים נעלמה. כל חייליה נעדרים .
מסיימי קורס סמלי סיפון ב' בחיל-הים (קורס ימאות מתקדם), היו נוהגים לצאת בקביעות להפלגה בסירות מפרש מחיפה ועד דרומית לתל אביב.
ב-19 בנובמבר 1952 יצאה הפלגה כזו לים בהשתתפות 15 חניכים (כולל שני מדריכים) בשתי סירות מפרש. החיילים היו בוגרי אגודות נוער ימיות וימאים מוסמכים בחיל הים. סירות המפרש היו דו-תרניות, וצויידו במכשירי קשר לטווח קצר. האלחוט לא איפשר תקשורת עם החוף, אך הספיק לשם תקשורת בין הסירות. הנוהל שהיה קיים באותה תקופה היה שהסירות יצרו קשר עם מפקדת חיל הים בהגיען אל מול חוף תל אביב.
החניכים פוצלו לשתי קבוצות, שמונה חיילים הפליגו בסירה "רבקה", בפיקודו של סמ"ר בן-עמי לוינהרץ, שהיה מפקד ההפלגה, ושבעה חיילים בסירה "מנחם" בפיקודו של רב"ט יעקב ברודשטיין.
בהתאם לתכנית ההפלגה המקורית, היה על שתי הסירות לעזוב את נמל חיפה ב-19 בנובמבר 1952 ולשוב לנמל ב-23 באותו חודש. מאחר וביום ההפלגה, מזג האוויר לא היה מתאים ליציאה לים, פנו סמ"ר לוינהרץ וסרן יעקב המל, מפקד בית הספר לימאות בבסיס הדרכה של חיל הים, לתחנה המטאורולוגית בנמל חיפה, לקבלת תחזית. על פי התחזית אמורה הייתה הסערה להירגע וביום המחרת צפויה הייתה רוח מזרחית קלה.
סרן המל טען בפני ועדת החקירה, שהוקמה לבדיקת המקרה, שהורה לסמ"ר לוינהרץ להפליג רק למחרת בבוקר. לעומתו טען סמ"ר לוינהרץ שסרן המל הנחה אותו להחליט על יציאה להפלגה כשמזג האויר יאפשר זאת. העד היחיד שנכח בעת מתן ההוראה של סרן המל, היה רב"ט יעקב ברודשטיין שנספה בסירה "מנחם".
לפנות ערב שככה הרוח, ובשעה 17:30 הורה סמ"ר לוינהרץ לשתי הסירות לצאת להפלגה. בעוזבן את נמל חיפה פנו הספינות דרומה. דרומית לראש הכרמל נתקלו ברוח חזקה, התורן הראשי בספינה "רבקה" נשבר לארבעה חלקים, סמ"ר לוינהרץ הורה לאנשיו לזרוק עוגן צף. באותה עת נורתה רקטה ירוקה מהסירה "מנחם", סמ"ר לוינהרץ יצר עם אנשיה קשר אלחוטי, ונאמר לו שהם בסדר ואף הם הטילו עוגן צף. הייתה זו התקשורת האחרונה עם הסירה "מנחם", והסירות איבדו קשר ביניהן. הסירה "מנחם" התרחקה ללב ים. זו התקשורת האחרונה עם שבעת הימאים שהפליגו עליה
ב-22 בנובמבר התקשר סרן המל למפקדת חיל-הים בתל-אביב, לברר האם יצרו הספינות קשר ,כמתוכנן. הקצין התורן השיב שמזג האוויר נאה ואין סיבה לחשש, על אף היעדר הקשר. ב-23 בחודש, משגברו החששות לגורל הימאים, החלו חיפושים באמצעות כלי שייט ומטוסים(סריקות על החוף ובים). החיפושים לא העלו דבר. חיל האוויר ערך חיפושים מהאוויר בהם השתתפו גם מטוסים אמריקאים ובריטים.
ה"רבקה" הטלטלה בים במשך ארבעה ימים, נסחפה עם הרוח וזרמי הים לצפון. ב-22 בנובמבר 1952 הגיעה הסירה לחוף ג'וניה, צפונית לביירות וחייליה נלקחו בשבי. בתחילה טענו שהם שייכים לאגודת ספורט אך משנמצאו ברשותם אקדחים העיתון "דבר" ציטט דיווח על כך מרדיו רמאללה), נלקחו לכלא בביירות.
בין ישראל ללבנון התנהל משא ומתן קצר וב-8 בדצמבר 1952 הוחזרו שמונת החיילים לישראל (עם הסירה) על ידי ממשלת לבנון בתמורה לשחרור ספינה לבנונית, שנתפסה על צוותה קודם לכן, והייתה בישראל. הסירה "מנחם" ושבעת הימאים נעלמו ועקבותיהם לא נודעו עד היום. ידוע על פנייה לסורים שנעשתה דרך ועדת שביתת הנשק אך הם טענו שלא מצאו דבר. כמו כן מודיעין חיל-הים הצליח ליצור קשר טלפוני באמצעות הלבנונים עם לוינהרץ בשיביו ותחקר אותו לגבי הסירה שנעלמה, ללא תוצאות מועילות.
ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון הודיע אישית להורים שהתכנסו בלשכתו, על אובדן בניהם. מפקד חיל-הים, אלוף מוקה לימון, שלח מכתבים למשפחות לאחר שגם חיל-הים שהמשיך בחיפושים הגיע למסקנה שלא ניתן למצוא דבר.
במשך שנים ארוכות הוסיפו בני המשפחות להאמין שבניהם עדיין חיים והם כלואים בסוריה. לאחר מלחמת ששת הימים הוצבה יד לזכר שבעת הימאים בבית-העלמין הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים בחלקת הנעדרים. השבעה הונצחו באנדרטת חיל-הים באשדוד. יום אבדנם נקבע ל-ה' כסלו תשי"ג 23.11.52 . כל השבעה הועלו לדרגת רב"ט לאחר נופלם
מפקדים ולוחמים:
חיילי הסירה שנשבו: בן עמי לוינהרץ, אריה הדס, יוסף מחלוף, יוסף גרשטיין, בנימין סטריקובסקי, נחמן ספקטור, יעקב כהן ומרדכי כהן.
חיילי הסירה שנעלמה: אברהם בן פורת, יעקב ברודשטיין, שמואל גרבר, ראובן דגני, עמוס סעדון, יצחק פרושוביץ, יעקב שחר ז"ל.